לפעמים זה אירוע גדול, לפעמים משחק או תואר, לפעמים סתם מחשבות נודדות באמצע הלילה. ישנם הרבה טריגרים לסיפורים שעוברים לי בראש עבור המדור הזה, ובמקרה הנוכחי, זו הייתה ידיעה קטנה בעיתון שמשכה את תשומת לבי והדליקה מחדש את הזיכרונות.
הידיעה הזו סיפרה על כך שעירוני טבריה מליגה א' תתמודד במשחק מבחן עם שפרעם מליגה ב' כדי לנסות לשרוד בליגה השלישית. מה שיצא מהמשחק הזה היה ניצחון טכני לטבריינים בגלל כמות הכרטיסים האדומים שספגה היריבה, לא מפגש סימפטי במיוחד, אבל לפחות עצם קיומו נתן לי סיבה לחזור אחורה לשנים הגדולות של הכדורגל הטברייני, שפעם היה שם דבר בספורט הישראלי.
טבריה היא לא רק הכנרת, קברי צדיקים, דגם, דייגים, סירות ומלונות. כמה חשוב שהעיר שעל שפת הכנרת תזכור ותשמר את המסורת הספורטיבית שלה, ולא תיתן לה להיעלם. כי זו מסורת מפוארת, כזו שפעם הייתה גאוות העיר. אני זוכר את הפועל טבריה מהימים שלי כתב צעיר שכיסה בין השאר את הפועל והכח מכבי ר"ג, וראיתי בפעולה את הטבריינים בביקורים במכתש, במגרש גלי גיל ובאצטדיון המכביה על שפת הירקון שכבר מזמן לא קיים.
לא מדובר באותו המועדון שמשחק כיום. זו קבוצה שהייתה בעברה בית"ר טבריה, התאחדה עם המועצה המקומית גליל תחתון ועוברת תקופות שונות, בין ניסיונות לשים את טבריה על המפה בליגות הבכירות לבין המצב הנוכחי, בו שרדה בקושי בליגה א'. הפועל, שהתפרקה בתחילת שנות התשעים, הייתה הדבר האמיתי. היא מעולם לא זכתה בתואר, זה נכון, אבל היו לה עשורים של כדורגל אטרקטיבי עם שחקנים שכל המדינה הכירה. השיא שלה, מה שנשמע כמעט הזוי כיום, הוא המקום השלישי ב-1961/62. בכלל, מי שיראה את הטבלה של אז לא יבין בכלל על מה הוא מסתכל: הפועל פ"ת אלופה, מכבי יפו סגנית, ואחריהן טבריה, מכבי חיפה, בני יהודה, הפועל ירושלים, הפועל ת"א, הפועל חיפה, שמשון ת"א, מכבי ת"א, מכבי פ"ת והיורדת מכבי נתניה. ימים שונים מאוד בכדורגל הישראלי.
בין הדורות, הקסם המיוחד (אולי זה הקסם שעל ים כנרת?) שעבר בסגל היה בדמותם של שחקנים איכותיים מאוד. יצחק נזרי היה מהשמות המופלאים של הקבוצה, כשבאותה עונה עליה דיברנו הבקיע 16 שערים. היה גם יעקב גולדפרב, ובשנות השמונים היו אלה האחים עופר ואייל דן, כאשר אפילו עודד מכנס הצטרף אליהם ב-1988/89, העונה בה טבריה חזרה לליגה הבכירה לסיבוב פרידה. מספר שנים לאחר מכן הקשיים הכלכליים כבר חיסלו את המועדון.
המגרש הביתי, שברישומי העבר המספר 1,500 הופיע כקיבולת המקסימלית שלו, נדם. יודעי דבר מספרים שבאופן בלתי רשמי, הרבה יותר אוהדים היו נכנסים בו מדי שבת, באזור ה-4,000. והם לא הסתפקו בכך: הטבריינים יצרו אווירה מיוחדת גם במשחקי החוץ, והתמיכה שנתנו לשחקנים והרעש שעשו היו יוצאי דופן. מהעיר היו יוצאים אוטובוסים שדאגו להראות את נוכחותם ברגע שהגיעו לעיר המארחת.
בעשור הקודם עירוני טבריה שיחקה בליגה השנייה, ונעה בינה לבין ליגה א', שם היא שקועה כעת. אלו מחוזות לא קלים בספורט הישראלי, ליגות בהן קבוצות רבות פועלות בתקציבים נמוכים, בקושי מתפקדות. אבל לכל הפחות טבריה עדיין שם, מזכירה שיש לה היסטוריה ספורטיבית שאי-אפשר למחוק. אולי יום אחד גם אליה יגיע משקיע עם ניצוץ בעיניים שינסה להקפיץ אותה לליגת העל. עד שזה יקרה, נקבל ממנה רק זיכרונות ודיווחי תוצאה קטנים בעיתון.
