אחד הכינויים שהדביקו לאנדרס אינייסטה, אגדת כדורגל שהודיע אתמול על פרישה מהמשחק בגיל 40, היה "הקוסם". ריי הדסון, פרשן בריטי צבעוני, הרחיב: "אינייסטה הוא לא קוסם רגיל, הוא שולף תוכים גדולים ויפהפיים מהכובע".
אני חושב שזה קצת יותר מסובך. כשהייתי צופה במשחקים של ברצלונה, הייתי נצמד על המסך או במגרש עצמו רק לאינייסטה. מסי פחות עניין אותי, גם צ'אבי. אינייסטה היה אלכימאי: הוא לקח את הסיטואציה הכי מסובכת ופתר אותה בקלילות, בלוליינות חסרת מאמץ, או שהוא לקח סיטואציה הכי פשוטה, פעולה הכי טריוויאלית והפך אותה לציור של בוטיצ'לי. כשחושבים על זה, אינייסטה בעצם כן היה קוסם. הוא היה עולה לבמה כשלידו עומד עוזר שגילה לכל הקהל איך אינייסטה עושה את הקסם. והנה היה שם קסם, עם כתוביות, ועדיין לא הבנת איך בדיוק התרחש. אינייסטה לא היה קוסם. הוא היה הקסם עצמו.
עולם הכדורגל אומר תודה לאנדרס אינייסטה
(באדיבות ONE)
מכל הגולים של הפלא שהייתה ברצלונה נזכור תמיד את הגול בשנייה האחרונה של אינייסטה בסטמפורד ברידג', זה שהעלה אותה לגמר הצ'מפיונס, תחילת האימפריה של הקבוצה. מכל הגולים או הרגעים של ספרד ההיסטורית של אליפות אירופה-עולם-אירופה, נזכור בעיקר את הגול בהארכה בגמר המונדיאל נגד הולנד. האיש שתמיד היה שם. נוכח ברגע. אמן עם שליטה מוחלטת על כלי וסביבת העבודה שלו. די־ג'יי כדורגל שמחליט: עכשיו עוצרים או מאטים, עכשיו רצים, עכשיו מתמסרים באמצע, עכשיו הזמן לאיזה להטוט על קו האורך השמאלי או על הפינה שמחברת בין קו ה־16 לקו הרוחב.
רוגע פראי
כשאינייסטה הודיע ב־2018 שהוא עוזב את ברצלונה אחרי 16 שנים בקבוצה הבוגרת לקובה היפנית, המועדון הקטלאני שיחרר סרטון בן דקה ושנייה אחת לטוויטר. הכותרת הייתה "מדריך לאוהדים היפנים שלנו". אם אתה מסתכל על הקליפ מנקודת המבט של אינייסטה, הרי שהסרט הוא מחווה ליכולות, לתנועה, לשליטה בכדור ובגוף, לווירטואזיות של הקשר נמוך הקומה. אם אתה שם את עצמך בתודעה של המגן מולו, אתה רואה ייאוש. אתה מרגיש את החרדה של לראות משהו בא אליך ואין לך שום אמצעי לעצור אותו. הסרטון כולו מלווה במוזיקה של ורדי.
אינייסטה השרה על המשחק רוגע פראי. כמו צונאמי שמלווה במוזיקת מעליות או ניו אייג'. אי־אפשר היה להסיר ממנו את העיניים אפילו אם הוא לא היה מעורב במהלך. מגנט. הוא היה הטיקי (או הטאקה) באחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה של המשחק ובאחת הריצות ההיסטוריות של נבחרת לאומית אי פעם. מסי היה שחקן עצום יותר, חשוב יותר, יעיל יותר מאינייסטה. אבל מסי היה לא אנושי, לא מהעולם הזה. אינייסטה היה שחקן עממי, עם שתי רגליים על הקרקע, בערך.
ההישגים של אינייסטה בנבחרת היו עצומים אפילו יותר, שם הוא שיחק כבר בלי מסי, בנבחרת שהייתה חסרה את הסופרסטאר האולטימטיבי כמו מראדונה, פלה, זידאן או קרויף. השילוב בינו לבין צ'אבי, סילבה, וייה, הגדיר מחדש את המושג של שלם ששווה יותר מהחלקים שלו. הם הניעו את הכדור, שרו וניגנו אותו, בחיפוש אחרי צורות גאומטריות חדשות, וגרמו ליריבים לרדוף אחרי צללים. לא היה כדורגל כמו הטיקי־טאקה, ואינייסטה היה המוח מאחורי ההברקה הזו (וכמעט היחיד, לצד מסי, שהוסיף תכלס לסטריליות של הטיקי־טאקה).
הנבחרת של 2012 היא הנבחרת שבולטת לעין מכל הנבחרות הללו. המאמן דל בוסקה לקח את הטיקי־טאקה לקצה של הקצה ועלה עם הרכב שכלל "תשע מזויף". בגמר היורו, במשחק להיכל התהילה של הכדורגל, ספרד, בלי חלוץ אמיתי, ניצחה את איטליה, שרת ההגנה, 0:4 מפעים.
נבואת פפ
הוא עזב את פואנטלביה, הכפר הקטן שבו נולד, כבר בגיל 12, ונשבר מגעגועים. כשהוריו היו מגיעים לבקר אותו הוא היה נשאר לישון במלון שלהם, במיטה איתם. עיתונאים התבקשו לא לשאול אותו על משפחתו וכפר הולדתו כדי שלא יפרוץ בבכי. ב־1999, כשאינייסטה היה בן 14, שנתיים אחרי שהצטרף ללה מאסיה, חוות הכדורגל של ברצלונה, הוא כבש שער ניצחון דומה לזה שכבש נגד צ'לסי ב־2009 בגמר טורניר נערים. לאחר המשחק, על פודיום המדליות, ניגש אל אינייסטה אדם מבוגר, רזה, לא מגולח ולבוש כמו דוגמן, ואמר לו: "בעוד כמה שנים, אני אשב ביציע ואראה אותך עושה דברים דומים". זה היה פפ גווארדיולה, מי שהפך למאמן של אינייסטה במשחק ההוא נגד צ'לסי.
בחדר שבו ישן אינייסטה בלה מאסיה, מעל המיטה, הוא תלה שלושה פוסטרים: מיכאל לאודרופ, גווארדיולה וקתרין זיטה ג'ונס. הוא הפך לגרסה משופרת של לאודרופ, וכבש את העולם עם גווארדיולה. זיטה ג'ונס הייתה תפוסה ומעבר לאוקיינוס.
כשהוא התאמן בפעם הראשונה עם הבוגרים, בגיל 16, הוא לא מצא את חדר ההלבשה. לואיס אנריקה נשלח החוצה לחפש אותו. באותו יום גווארדיולה אמר לצ'אבי: "אתה תגרום לי לפרוש, אבל הוא יפריש את כולנו". לשחקנים האחרים אמר פפ: "תזכרו את היום הזה, זה היום הראשון שבו התאמנתם עם אנדרס". סמואל אטו אמר על אינייסטה שהוא השחקן הכי טוב בעולם. אלכס פרגוסון אמר עליו שהוא השחקן שהוא פוחד ממנו יותר מאשר מכל שחקן אחר (אין מחמאה גדולה מזו בכדורגל). הוא היה האיינשטיין הצנוע של הכדור העגול. השחקן היחיד מברצלונה שכל האוהדים של קבוצות הבית שאירחו את ברצלונה היו עומדים כדי למחוא לו כפיים, רגע אחרי שהוא השפיל אותם בהפסד בן ארבעה או חמישה שערים. אפילו במדריד. אפילו מסי לא קיבל את הכבוד הזה. אם היית אוהד של ברצלונה, או נבחרת ספרד, הנוכחות שלו על המגרש תמיד השרתה אווירה של הכל יסתדר, יהיה בסדר. בגמר הגביע הספרדי ב־2018, אחרי שכבש שער מבישול של מסי בניצחון 0:5 על סביליה, הוא הוחלף בדקה ה־88. אוהדי שתי הקבוצות נעמדו על הרגליים ושאגו במשך דקות ארוכות את שמו. אינייסטה ישב על הספסל ומירר בבכי.
איתגר את מסי
היה לו שילוב של חזון כדורגל נדיר, טאץ', חוש מדהים לקצב הדרוש. אלמנטים שאתה מקבל אותם מאלוהים כשאתה יוצא לעולם, לא משהו שאתה יכול לעבוד עליו ולתרגל באימונים (כשגווארדיולה נשאל פעם אם אינייסטה נולד כדורגלן, הוא ענה "לא, הוא היה כדורגלן כבר ברחם של אמו"). הוא התאמן על אימפרוביזציות. אני מסופק אם מישהו קרא את המשחק כמוהו. הקושי של גאונים כמו מסי לשחק בתוך מסגרת קבוצתית הוא אי־היכולת שלהם להתאים את עצמם לשחקנים שהם פחותים ברמתם, שלא מבינים את המשחק כמוהו. אינייסטה איתגר את מסי.
"בלי כדור, אני מרגיש אבוד", הוא אמר פעם בראיון, אמירה שמאגדת בתוכה את כל קונספציית ברצלונה. אינייסטה היה צנוע ונחבא אל הכלים, חסר אגו, רגיש, מופנם וביישן, תמיד העדיף שתשומת הלב תוענק לאחרים. ועדיין, ברגע שהרגליים שלו עלו על כר הדשא כל עשרות אלפי זוגות העיניים, הזרקורים, היריבים, מצלמות הטלוויזיה התמגנטו אליו. אסטרונאוט שהבין את הקונספט של חלל וזמן על המגרש. האיש שמוציא תוכים מהשרוול. קסם.
פורסם לראשונה: 01:30, 09.10.24
