מסע הקסם המטורף של נבחרת הנוער הסתיים הערב (שישי) עם המקום השני הבלתי נתפס באליפות אירופה עד גיל 19. הפסד 3:1 לאנגליה בגמר בסלובקיה קבע כי ישראל היא סגנית אלופת היבשת. יחד עם זאת הנבחרת יכולה להרגיש פיספוס גדול, היא כבר הוליכה 0:1 והייתה טובה יותר בחלקים מהמשחק, אבל האנגלים השוו ל-1:1 ובהארכה הצליחו להפוך את התוצאה ולהפוך לאלופי אירופה. כמה חבל, אבל כמה גאווה יש בבחורים בכחול-לבן, שהגיעו עד הגמר.
במחצית הראשונה ישראל הייתה בשליטה מוחלטת ושער היתרון שלה הגיע בצדק מוחלט בדקה ה-41: אריאל לוגסי מצא את אוסקר גלוך, שעשה הטעייה לשומר שלו בתוך הרחבה והפציץ את הרשת. שער נפלא. במחצית השנייה הנבחרת האנגלית התעוררה, מצב נייח שלה בילבל את הכחולים-לבנים והכדור הגיע אל קאלום דויל, שכבש מקרוב (52). גם ישראל וגם אנגליה היו קרובות להכריע את המשחק שהפך לפתוח לגמרי בדקות האחרונות. בדקה ה-77 תאי עבד היה פנוי ברחבה אבל הבעיטה שלו נחסמה. בדקה ה-82 עידן טוקולמטי נגח מקרוב, אבל השוער האנגלי קלט. בתום 90 דקות התוצאה הייתה 1:1 והמשחק הלך להארכה.
החלק הראשון של ההארכה הסתיים ללא שערים, בחלק השני האנגלים השלימו את המהפך: הגבהה של הארווי וייל הגיעה לכוכב הנבחרת קרני צ'וקוומקה, שכבש מקרוב את השער השישי שלו בטורניר. ישראל הלכה קדימה בכל הכוח וחטפה מארון ראמזי את השלישי בדקה ה-116.
המאמן אופיר חיים היה נרגש מאוד בסיום ואמר על סף דמעות: "אני משחק אותה רגוע, אבל מבפנים אני גמור, השחקנים האלה יגיעו לשיאים חדשים בהמשך. יכולנו לגמור את המשחק אבל לא הצלחנו וחבל. כולם בנבחרת הזאת עובדים אחד בשביל השני, הלוואי שכל הקבוצות שאאמן יהיו ככה. זה כואב, אבל העתיד של הכדורגל הישראלי ורוד. מודה לכולם על התמיכה, סליחה שלא הבאתי את הגביע, כל כך רציתי להביא אותו למדינה".
גאווה ענקית
מטורף, היסטורי, מדהים, יוצא דופן, נדיר, מרגש - לא משנה באיזה תיאור תבחרו, הכל מדויק. החבורה של אופיר חיים, שהגיעה ליורו בסלובקיה כדי לנסות להילחם על אחד מחמשת המקומות הראשונים, סיימה אותו על הפודיום עם מדליית הכסף.
עד לפני שבועיים, אף אחד לא חשב על התסריט ההזוי הזה. וזה בדיוק מה שקרה. אחרי שסיימה מעל סרביה ואוסטריה בשלב המוקדם והדהימה את צרפת בחצי הגמר (1:2), הגיע המשחק מול האנגלים העדיפים בגמר. אלו שלא הפסידו משחק לאורך כל הטורניר. לצערנו, גם בגמר הם לא הפסידו. כמעט שכחנו את העלייה ההיסטורית וההיסטרית של אופיר חיים ושחקניו למונדיאליטו בשנה הבאה באינדונזיה. וואו.
אנחנו כל כך רגילים לאכזבות מהכדורגל הישראלי, שזה כבר חלק מהתרבות שלנו. אנחנו יודעים שהמכה תגיע, העוקץ, ורק מופתעים בכל פעם מחדש מהצורה בה זה מתרחש. רק שהנבחרת הנוכחית היא משהו אחר לגמרי, חזקה מנטלית ומעולה מקצועית. כן, למרות ההפסד בגמר.
אין שחקן בנבחרת הזו שלא מגיעות לו מחמאות - מהשוער תומר צרפתי, דרך תאי עבד, אל-ים קנצפולסקי ועד אוסקר גלוך - אבל רוב המחמאות צריכות ללכת למאמן. אופיר חיים הוא זה שהעמיד את השחקנים, הכניס את מוסר העבודה הבלתי נגמר ובעיקר ריגש את כולם. גם אותנו.
הדרך של הנבחרת הייתה מרשימה ושקטה. צעד אחר צעד, בלי לעשות רעש מיותר, הסגל שגובש לפני שבעה חודשים כבש פסגות. המקום השני אחרי הולנד (שלבסוף לא עלתה ליורו) בשלב המוקדמות הספיק לכרטיס לשלב העילית, שם הנבחרת יצאה להונגריה ועברה את המארחת, סקוטלנד וטורקיה. לקראת הטורניר הנוכחי חיים לא ניסה להקטין ציפיות ודיבר על המונדיאל ולא דרך משחק הפלייאוף של המקום השלישי. אף אחד לא דמיין על תואר סגני אלופי היבשת. אף אחד אולי חוץ מחיים ושחקניו.
