שחר שגיב מדבר מהר. כל כך מהר, שלרגעים קשה לעבד את כל המידע שיוצא במילים שוטפות, מרחיבות את שעבר על הטריאתלט מאז המקום ה-20 באולימפיאדת טוקיו. ככל שהדקות בשיחה עוברות מתברר שלשגיב (29) יש הרבה מה לומר. בכל זאת, שלוש שנים הן פרק זמן משמעותי לשינוי מקצועי, ואצלו הוא קרה בתוך המשפחה.
עד 2021 אביו ד"ר שמי שגיב, שהשתתף במרתון באולימפיאדת לוס־אנג'לס 1984, שימש כמאמנו. אחיו הצעיר רן התחרה גם הוא כטריאתלט בטוקיו, ואף הגיע איתו עד לקו הסיום בבירת יפן. אלא שרן פרש, וגם האב כבר לא מאמן את שחר, שיצא לדרך חדשה. "ממש אחרי טוקיו נפרדו דרכינו והתחלתי לעבוד עם מי שהוא המאמן שלי היום, ליאור כהן", משחזר שחר. "סיימנו אימון מסכם אחרי טוקיו, חזרנו הביתה, יצאנו לריצה ושם אבא אמר לי שמספיק. שאנחנו צריכים להיפרד".
זה בא ממנו?
"משנינו. הוא הרגיש תחושה של מיצוי. גם להורים שלי זה לחץ מאוד גדול, והוא רוצה להיות אבא שלי, לא רק המאמן שלי. זה המון לחץ, אחריות, להיות המאמן וגם להיות אבא. לפעמים הקו דק, ואתה לא מצליח תמיד לעשות את ההפרדה. הוא חשב שקמפיין אולימפי אחד מספיק לו. הוא הביא אותי להגשמת החלום שלי - משחקים אולימפיים. מפה אני יוצא לדרך חדשה".
במקביל, אחיך שצעיר ממך בשלוש שנים פרש. ידעתם שרן עומד לעשות את זה?
"ממש לא. אחרי טוקיו רן חזר להתאמן, להתחרות. הוא היה שנה בתחרויות, אבל תוך כדי הבין שהוא לא שם. הרעב לא שם, הרצון להמשיך לעוד אולימפיאדה לא שם. הוא ניסה, אבל כבר בתחרות הראשונה הוא הבין".
מה עושה לך ההחלטה הזו? הייתם שותפים למסע.
"לא אשקר, בהתחלה היה מאוד קשה לחוות הכל לבד. לעשות את הדרך עם אח שלי הפך את הכל למיוחד. גם מהבחינה שהוא יכול להרגיש בדיוק את מה שאני מרגיש, והוא מבין אותי. וגם הוא היה פרטנר האימונים הכי טוב שלי. אני הצלחתי להוציא ממנו את הכל והוא הצליח להוציא ממני את הכל. כשראיתי כמה טוב הפרישה עושה לו, ושהוא מגיע למקום חדש בחיים - לא יכולתי להגיד שום דבר. אמרתי לו: 'מה שעושה אותך מאושר זה מה שיגרום לי להיות הכי שמח'".
איך נראית עכשיו ארוחת שישי במשפחה?
"השיחות לא הפכו להיות בנושאים אחרים. אנחנו משפחה שאוהבת ספורט, ומדברים על עוד ענפים, לא רק טריאתלון".
לשפר את השחייה
לפני שבועיים הבטיח שגיב (49 בעולם) את הקריטריון הנדרש והוא ירשום בפריז אולימפיאדה שנייה ברציפות. בניגוד ללא מעט ספורטאים, אחרי המשחקים בטוקיו הוא בחר לא לקחת הפסקה. "לא היה לי את הצורך בהפסקה. הייתי עדיין צעיר ורעב", הוא מסביר. "ראיתי את עצמי ישר חוזר ללוח התחרויות. אצלנו אין אליפות עולם, אלא סבב עולמי של שבע תחרויות שבתוכו אתה קובע דירוג. רציתי לנצל את הכושר שהייתי בו".
והקמפיין לפריז מקוצר בשנה, נשמע קשוח.
"זה היה חלק מהעניין. ידעתי שתוך שנה כבר נכנסים לתקופת הקריטריון ומתחילים לצבור נקודות. אם זה קשה ככל שמתבגרים? טריאתלון הוא ענף אירובי, השיא מגיע בגיל מאוחר, כמו אצל רצי המרתון. אני בשיא שלי. לא הרגשתי שקשה לי, להפך. טוקיו הייתה מבחינתי חימום לקראת פריז, ואני מקווה שגם לוס־אנג'לס".
מה היו המטרות שהצבת לעצמך בתקופת הקריטריון?
"קודם כל, הרמה שלי עלתה, אז ידעתי שאת הקריטריון כבר אקבע. מעבר לשיפור המקום ה־20 בטוקיו, רציתי לעבוד על כל מיני חולשות שאני יודע שיש לי".
כמו?
"השחייה שלי, היה לי חשוב לשפר את זה. בשנה שעברה התאמנתי עם נבחרת ישראל בשחייה במים פתוחים. זה היה מיקוד כזה. התחלתי לעבוד גם עם מאמן כושר חדש".
כולם היו בהלם
בשבת של 7 באוקטובר שגיב היה בתחרות ברומא. הוא התעורר למבול של הודעות ושיחות טלפון, ומהר מאוד קלט שמשהו גדול קורה בארץ. הצוות המקצועי הבין שכדי שהספורטאים הישראלים יהיו מרוכזים במשימה, הם חייבים לסגור את הניידים ולהתנתק. הוא לא הצליח בתחרות ההיא. "אני זוכר את הטיסה חזרה לארץ למחרת. אנחנו רואים את כל מי שנתקע ברומא מנסה לחזור לישראל בכל דרך אפשרית", הוא מתאר. "יש כאלה שבאמת היו קשורים לקורבנות, או מילואים שצריכים להגיע. זה היה מחזה מאוד קשה. כולם היו בהלם".
שלושה שבועות לאחר מכן שגיב אמור היה להתחרות בערב הסעודית, אך כמובן נשאר בארץ, חזר לדירתו ברעננה וסיים את העונה. "היה לי קשה. יש קטע כזה של סוף עונה שיוצאים למנוחה בת שבועיים, נותנים לגוף ולראש להתאושש לקראת ההכנה לעונה הבאה. המשכתי להתאמן כדי לא לשקוע במחשבות, לא יכולתי לעשות משהו אחר. ראיתי הרבה סרטונים וצפיתי בחדשות, וזה לא עשה לי טוב. לאט־לאט הכנסתי את עצמי להתעסק בהתנדבות".
איפה?
"ביקרתי פצועים, בעיקר שקשורים לטריאתלון, אופניים או ריצה. היו הרוגים מהאופניים, נכון, אבל יש גם ילדים שנפצעו. הם יצאו לאימון שבת שלהם ונתקלו במחבלים, לצערי גם חלקם נהרגו. השתדלתי להיות בתקופה שלאחר מכן בעשייה. גם הלכתי לקטיף, התנדבתי עם ילדים. ניסיתי לתרום איפה שאני יכול עד שלאט־לאט מגיע נובמבר, הזמן שצריך לחזור להתחרות. שמתי הכל מאחוריי, לקחתי את זה כאנרגיה ומיקוד לתחרויות".
הצלחת?
"הזכרתי לעצמי שאני מופיע בבמות הכי גדולות, מייצג את ישראל. התחרות הראשונה שלי הייתה בניו־זילנד, שלושה חודשים אחר כך. נתקלנו בהפגנה פרו־פלסטינית, אבל מהר מאוד פינו אותה. בתחרות עצמה קיבלנו המון אהדה. ראינו דגלי ישראל של מקומיים, שהרגישו צורך להזדהות איתנו. תמיד קיבלתי עידוד ותמיכה. כמובן שיש גם את האנשים שפחות בעדנו, רק שהם לא באים מולי, אני לא פוגש אותם בתחרויות. עד לפני המלחמה זה היה עבור שחר שגיב, עכשיו אני עושה זה עבור המדינה, הדגל, העם. תפנית אחרת מאז השבת ההיא, חד־משמעית".
הצלחת להסתדר עם הגעה לתחרויות כשהטיסות ליעדים הצטמצמו?
"כל עוד זה לא יעד עוין, הכל בסדר. גם לא צריך לטוס עם מאבטחים. הייתי בתחרות באוזבקיסטן לא מזמן, שם כן היינו צריכים אבטחה מקומית. הרבלייף, אלטשולר שחם, אסיקס וחברת ספיישלייז הם התומכים הראשיים שלי, ואני שייך לאגודת מכבי ת"א. אני מקבל תמיכה כלכלית וציוד, שזה לא מה בכך".
בפריז יצא לך לבקר, לבדוק את המסלול?
"כן, הייתי באוגוסט בתחרות הקדם־אולימפית. המטרה בתחרות מהסוג הזה היא להכיר את המסלול, להבין את האופי שלו. אני יודע מה יקרה, הוא מדומיין אצלי בראש כבר".
יש לך את החוויה של טוקיו, אבל באותם משחקים הקורונה השפיעה על האווירה. מצפה לתיקון?
"טוקיו הייתה בלי קהל, בלי ההורים, החברים ובת הזוג שלי. זה היה מאוד קשה. אנחנו רגילים לקהל מאוד גדול. בפריז יהיה 180 מעלות מזה. אני מצפה לקרנבל גדול, אנשים שצועקים בכל פנייה, סיבוב, רחוב. זה מכניס לאדרנלין מטורף. בסוף אנחנו מופע, רוצים להתחרות במרכז העניינים".
הזכרת את המשחקים בלוס־אנג'לס 2028, רואה את זה קורה?
"אני צריך סגירת מעגל עם אבא שלי שהשתתף באולימפיאדה ב־1984. ידעתי שאני מכוון גם לשם כשלוס־אנג'לס זכתה באירוח, בתקווה שיתאפשר לי. זאת השאיפה".
חברי נבחרת המרתון הישראלית אחרי הזכייה במדליית הכסף הקבוצתית באליפות אירופה
(צילום: איגוד האתלטיקה )
פורסם לראשונה: 01:30, 10.06.24
