שליחנו לקטאר יאיר קטן לקראת המשך שלב שמינית גמר המונדיאל
נראה תמים למדי, כיף כזה כמו שילדים אוהבים וגם מבוגרים במדינות רבות אוספים. כרטיס חגיגי למונדיאל עם שם ותמונה, מאחורה הפרטים הקריטיים על הגיל, הקריירה, סטטיסטיקה, לאיזו נבחרת הוא שייך. אבל יש משהו שונה באתר "הקלפים של קטאר" (Cards of Qatar): כל הפרצופים אסייתים. חלק מהתמונות מטושטשות, כי צילום בעקיפין של תמונת פספורט זה כל מה שנשאר. מצד אחד מופיע סיפור חייו של האדם שבקלף, מצד שני מספרים – 22, כדי לציין את המונדיאל, ולצד זה הגיל בו האדם הזה מת במהלך הקמת התשתיות והאצטדיונים לגביע העולם בקטאר. ורוב הגילים הללו צעירים מאוד, לא כאלו שאמורים למות "בנסיבות טבעיות" כפי שהמארגנים טוענים בזלזול ופיפ"א נותנת רוח גבית.
מונדיאל 2022 ב-ynet - היכנסו למתחם המיוחד
את הקלפים הללו אי אפשר לאסוף או לקנות, ולמעשה, כל אחד שמתווסף לרשימה באתר cardsofqatar.com רק הופך יותר את הבטן. מוחמד שאהיד מיאה, בן 29 מבנגלדש, התחשמל למוות אחרי שגשם כבד הציף את המגורים העלובים אליהם נשלח; סוג'אן מיאה, בן 34, גם הוא בנגלדשי, הועסק בהנחת צינורות במדבר, והיה אחד מאלה שבתעודת הפטירה שלו נכתב "נסיבות טבעיות". משפחתו טוענת כי היה בריא לחלוטין, וכי בארבעת הימים שלפני מותו עבד במשך שעות ארוכות בחום של 40 מעלות; ראדה צ'ינה ראמוג'י ההודי היה בן 41 במותו. הוא נסע לקטאר לפרנס את משפחתו והועסק כמנקה. אשתו סיפרה כי אמר לה שאינו ישן כלל, ובגלל המחסור בכוח האדם שנותר בגלל מגפת הקורונה הוא נאלץ לעבוד במשמרות של 16 שעות רצופות. הוא הלך לעולמו אחרי שסבל מהתקף לב בשנתו.
(צפו בסרטון המסביר על הפרויקט "הקלפים של קטאר")
זו רק טיפה בים. באתר מופיעים עשרות קלפים כאלה בניסיון לעורר מודעות למה שהתחולל בקטאר בשנים שלפני הטורניר, אך כידוע, ההערכה היא כי כ-6,500 פועלים נהרגו במהלך ההכנות. מדובר במיזם של אנשי בלנקספוט, אתר תחקירים שוודי, שהפעילו קשרים ועיתונאים בתת היבשת ההודית כדי להגיע למשפחות עובדים זרים שמתו בקטאר ולשמוע מהם מה נאמר להם, מה ידעו על התנאים בהם עבדו הפועלים ומה היה הרקע הבריאותי של יקיריהן.
העורך הראשי מרטין שיבייה מצוטט באתר באומרו: "העובדים הללו אינם רק מספרים. צריך לשמוע את הסיפורים שלהם. במבט ראשון, הכל נראה כמו קלפי כדורגל רגילים ונוצצים, אבל למעשה מדובר במקרים אמיתיים שמובאים ללא פילטרים". הוא גם מבקש תרומות כדי שצוותו יוכל להמשיך להגיע למשפחות ולנסות לחשוף את האמת.
רז שכניק ועוז מועלם בכפר האוהדים בקטאר
(צילום: עוז מועלם)
לא קל לעבור קלף אחרי קלף ולקרוא את הסיפורים, המופיעים בגרסה קצרה או מלאה, אבל המציאות היא זו שקשה יותר. מדי יום, לכל אורכו ובכל מקום, הפנים שעל הקלפים הם אלו שאנחנו רואים כאן. נפאל, בנגלדש, הודו, סרי לנקה. הם השוערים שעומדים ללא הרף על הרגליים בחום הבלתי אפשרי, פותחים דלתות ותמיד מקפידים לחייך ולברך ב"יום טוב"; פועלי הבניין שהם היחידים מבין הנוכחים בקטאר שלא יכולים לחמוק מהשמש, נחים בקבוצות גדולות על הדשא בזמן שהאורחים והמקומיים מתחבאים בקניונים ומלונות ממוזגים וצופים בהם מהמונית או האובר בדרך למשחקים; המנקות שבקושי נושמות מרוב עומס במרכזי התקשורת.
קטאר אינה המדינה היחידה בעולם אליה מגיעים מהגרים קשי יום כדי לפרנס את המשפחות שלהם. אלו חיים כפויי טובה של קריעת הגוף והנשמה. בכל מקום יש מעמדות, יש את ברי המזל ואת הנאבקים. אבל אם זה היה רק חלק אחד מהמשולש האיום של מות הפועלים, הזעקה הבינלאומית לא הייתה כ"כ גדולה.
הבעיה היא שיש עוד שתי צלעות מצמררות: העובדה שקטאר לא מכירה במספרים הללו, וגם כאשר בכיר בוועדה המארגנת התראיין בשבוע שעבר בעילום שם הוא הסכים לעלות רק עד 500 (כאילו המספר הזה), והעובדה שהיא מתנערת מאחריות עליהם ומסרבת להקים קרן פיצוי למשפחות. כשמגיעים לכאן ורואים עד כמה האנשים האלה הם בעצם משרתים, והאדונים לא ממש מתעניינים בגורלם כל עוד הדלת נפתחת והאוכל מגיע חם, זה צורם עוד יותר.
