פרסום סגל הנבחרת למונדיאל בקטאר התקבל בארה"ב בפיהוק עייף במיוחד. היה שבוע פוליטי סוער, נפתחה עונת כדורסל המכללות, יש עונה משוגעת ב-NFL ועונה מלאת דרמות ב-NBA. וזו, בקליפת אגוז ממש, הבעיה הגדולה ביותר של הפוטבול בצורתו העגולה בארה״ב. לגשש החיוור היה לזה הסבר נצחי (לגשש החיוור היה הסבר נצחי לכל דבר): "בין שלוש הראשונות יכולות להיכנס רק שלוש הראשונות". לאמריקה יש פשוט יותר מדי תחומי עניין ורק 24 שעות ביממה, והדרך היחידה להכניס רגל היא להצליח.
"זריקה מבחוץ": המדור של ציפי שמילוביץ
זה קשה במיוחד כשאתה מהגר, והכדורגל, המשחק עצמו, הוא מהגר בארה"ב, ולאף אחד אין סימפטיה מיוחדת אליו: אתה רוצה להיות אמריקאי? תביא הצלחות. נבחרת הגברים בכדורגל לא מביאה אותן, ולכן לאף אחד לא באמת אכפת שהמאמן, גרג ברהולטר, החליט להשאיר את שוער מידלסברו, זאק סטפן, מחוץ לסגל. מעט מאוד אנשים באמריקה שמעו על זאק סטפן. או על מידלסברו.
"הריקוד האחרון" של מסי ורונאלדו | "מונדיאל במדבר" - האזינו לפרק השני
לא כמו הנחיתה על הירח
לפני כמעט 30 שנה אירחה ארה"ב את המונדיאל. עצם ההחלטה לתת לה לארח גררה אז נחירות עולמיות כלפי האימפריה שאין לה מושג בכדורגל ועדיין מקבלת את אחד משני אירועי הספורט הכי חשובים בעולם. ההפתעה מגודל ההצלחה של המונדיאל ההוא הייתה מובנת במידה, אבל גם הראתה כי בורות לגבי העולם שמעבר לאוקיאנוס לא שייכת בלעדית רק לאמריקאים. מי שקצת מכיר את ארה"ב, ידע שזה יהיה מונדיאל מוצלח.
ראשית, האמריקאים יודעים כמובן לארגן אירוע גדול, אבל חשוב הרבה יותר, בארה"ב יש עשרות מיליוני אוהדי כדורגל. אין בעולם מדינת מהגרים גדולה יותר, אין בכלל אמריקה בלי מהגרים. גם אם היום אתה איש ימין ששונא מהגרים - אתה עדיין מהגר, ועדיין מחובר לנבחרת המדינה ממנה הגיעו סבא וסבתא שלך. ואם אתה מהגר טרי, ממדינות מרכז ודרום אמריקה, או מאפריקה, או מהמזרח התיכון, הכדורגל לגמרי זורם לך בדם. אז כשהמונדיאל השיג ויזת תייר ובא לבקר ב-1994, כמובן שהאיצטדיונים היו מלאים והיה שמח ומלהיב ודרמטי.
נבחרת ארה"ב - חצי ממנה חובבנים וכמעט כל היתר משחקים באימפריות מהסוג של קבוצת New England Revolution - הגיעה אז עד שמינית גמר והפסידה 1:0 לברזיל, לעיני 85 אלף צופים בקליפורניה. זה קצת כמו שהפועל חולון - לנצח קבוצתי האהובה - תגיע לחצי גמר המערב ב-NBA ותיקח את גולדן סטייט ווריורס לשישה משחקים. לכן, לא פלא שאחרי המונדיאל ההוא הדיעה הרווחת הייתה: "אם האמריקאים יחליטו שהם רוצים לזכות בגביע העולמי בכדורגל, זה יקרה תוך 12 שנה. הרי לקח להם רק שבע שנים להגיע לירח".
זה לא קרה בעיקר משום שבניגוד לנחיתה על הירח, אמריקה לא חשבה שזכייה בגביע העולמי בכדורגל היא פרוייקט לאומי חשוב במיוחד, אבל גם כי הכדורגל פשוט לא הצליח לחדור תרבותית. הכשרונות האתלטיים הגדולים עדיין נמשכים לענפים אמריקאים קלאסיים שמבטיחים עושר גדול, ומתחת לפני השטח יש עדיין התנגדות של מי שהחליטו שהם ה'אמריקאים האמיתיים', ומתייחסים לכדורגל כמו שהם מתייחסים באופן כללי למהגרים.
5 צפייה בגלריה
בניגוד לנחיתה על הירח, אמריקה לא חשבה שזכייה בגביע העולמי בכדורגל היא פרוייקט לאומי חשוב במיוחד. תומאס דולי מול שווייץ במונדיאל 1994
(AFP)
דווקא בשנים האחרונות אפשר לראות סדקים בחומה הזו. הגלובליזציה, המדיה החברתית, ההבנה של טייקוני תקשורת את הפוטנציאל העסקי שקיים בקרב אוהדי כדורגל בארה״ב - כל אלה הביאו לזינוק של ממש בהתעניינות. משחקי הפרמייר-ליג הפכו לחלק אינטגרלי משגרת צפיית הספורט האמריקאית בסופי שבוע. יותר אמריקאים רואים היום כדורגל משצופים בהוקי קרח, והם מתקרבים בצעדי ענק גם לבייסבול שבמקום השלישי.
מה שהם עדיין לא רואים, זה את משחקי ה-MLS, ליגת הכדורגל שלהם, זו שמתחת לבית. כמו שהוכיחה תקופת דייויד בקהאם בלוס אנג'לס, החתמת כוכבים עולמיים שהם גם סלבריטאים, יכולה להיות פיתרון, אבל זה פיתרון זמני. הדרך היחידה לבנות תרבות כדורגל אמיתית היא עדיין על ידי יצירת כוכבים אמריקאים, שילדים יכולים להזדהות איתם ולרצות להיות כמותם. יש לא מעט כדורגלנים אמריקאים שמשחקים בליגות בכירות באירופה, אבל לכדורגל הגברים כמותג אין מייגן ראפינו.
5 צפייה בגלריה
החתמת כוכבים עולמיים שהם גם סלבריטאים, יכולה להיות פיתרון, אבל זה פיתרון זמני. גארת' בייל
(AFP)
הזדמנות לאתחול
להגנת הכדורגל האמריקאי צריך להזכיר כי בין 1950 ל-1990, ארה"ב לא העפילה אפילו למונדיאל אחד, ושיחקה בערך חצי ממספר המשחקים של נבחרות בסדר הגודל של ברזיל, ארגנטינה, אנגליה, איטליה וצרפת. במבט רחב כזה, הכדורגל האמריקאי פשוט עושה את דרכו במסלול אבולוציוני שמדינות אחרות עשו עשרות שנים קודם לכן, והמחשבה כי העושר והעוצמה חסרי התחרות יכלו להביא לקיצורי דרך גם לנבחרת הכדורגל, הייתה סתם ארוגנטיות אמריקאית. ארה"ב החמיצה עשרות שנים של התקדמות וזה לא מקרי שגם כשכבר עלתה למונדיאלים, עדיין הייתה נבחרת לא מתוחכמת שהסתמכה כמעט אך ורק על מוסר עבודה, קשיחות פיזית וגאווה אמריקאית. אבל המתכון הזה כבר עבש ולא מספיק יותר אפילו עבור האוהדים האמריקאים.
עכשיו, אחרי שלא הצליחה לעלות למונדיאל ב-2018, חוזרת ארה"ב לבמה המרכזית עם הזדמנות לאיתחול, ונבחרת שלפחות ברמת הרזומה של השחקנים אפשר לצפות ממנה לעשות קצת רעש. המאמן, גרג ברהאלטר, פירסם השבוע סגל צעיר מאוד ומוכשר למדי, שאולי לא יתמודד על הגביע העולמי, אבל לפחות יחפש את המייגן ראפינו שלו, והכי חשוב: ינסה להימנע מההשפלה של לחזור הביתה עוד לפני קנדה. על זה באמת שאף אחד בארה"ב לא יסלח להם.
פורסם לראשונה: 21:16, 11.11.22
