ראיון ליאור אליהו - ספורט
(צילום: עוז מועלם)
בפברואר 2020, כשליאור אליהו ניסה למשוך את קריירת הכדורסל שלו במדי מכבי אשדוד אחרי פרידה צורמת מהפועל ירושלים, הוא כבר חש שזו התחלת הסוף. כששבר את האצבע באימון והתברר שייאלץ להיעדר כחודשיים, התחושה הזו חילחלה עוד יותר, ואז גם פרצה מגפת הקורונה. וכך פרש למעשה אליהו, מבלי להודיע זאת באופן רשמי, מה שעיכב את התוכניות לאירוע פרידה מכובד.
כדרכו, בשקט-בשקט, הוא מצא איך למלא את הזמן הפנוי: מדי יום התייצב באתרי בנייה עם קסדה על הראש, בפרויקטים של נדל"ן בהם עוסקים אביו ושני אחיו. לפעמים הוא גם מסיים את היום בנגרייה שפתח בת"א - תחביב וחלום שהגשים. "אני עובר בפרויקטים כל בוקר, בודק שהכל עובד, שכולם מגיעים בזמן", מספר אליהו. "אני כבר כמה חודשים כאן ועדיין יש לי הרבה מה ללמוד".
8 צפייה בגלריה
"פתאום מצאתי את עצמי בנגרייה משמונה בבוקר עד שמונה בערב". אליהו בג'וב החדש
(צילום: עוז מועלם)
איך נראה שאר היום?
"אף פעם לא הייתי טיפוס של בתי קפה, יותר בן אדם של שנ"צים. התרגלתי לזה מהתקופה כספורטאי, כשהייתי חייב לישון צהריים. נכון שעכשיו אני לא חייב, כי אין לי משחק בערב, אבל לוקח זמן להתרגל. בזמן הפנוי אני הולך לנגרייה. זה הגיע ממקום של למלא חלל שפתאום נהיה לי, בעיקר בתקופת הקורונה, כי מנטלית עוד לא הייתי במקום של להיכנס לעסקי הבנייה. הייתי צריך קצת זמן לעצמי אחרי כל השנים של מחויבות יומיומית".
ואיך זה מתקדם?
"פתאום מצאתי את עצמי בנגרייה משמונה בבוקר עד שמונה בערב. הייתי מגיע הביתה עם הלשון בחוץ, אבל אי אפשר להשוות את זה לכדורסל. שם המחויבות היא יותר מנטלית ויש יותר לחץ ופרפרים בבטן. כל מה שרציתי זה למלא חלל. ידעתי שהחלל הזה עלול לפעמים לקחת אותך למקום שלילי".
כמה קשה היה המעבר?
"אני תמיד צוחק על זה, כי בשכונה כבר לא קוראים לי ליאור אליהו אלא 'אבא של לביא ולילי', ובבניינים נהייתי 'הבן של אבנר'. לא אגיד שזה לא מוזר פתאום לא לקחת חלק בשום דבר שקשור בכדורסל, אבל אני באמת מקבל באמונה ובאהבה את הפרק החדש בחיים שלי".
"הכדורסל כמעט לא חסר"
ספר על ההחלטה לפרוש.
"היא התקבלה די בקלות, כשהתחילה הקורונה ובדיוק שברתי את האצבע. זה היה כמו קארמה, או שאלוהים סימן לי. היו יותר מדי סימנים של זהו, מספיק, ואמרתי לעצמי שיש לי עוד הרבה דברים להשיג".
איך אתה מסכם את הקריירה?
"מאוד מעניינת עם הרבה עליות ומורדות. היה לא פשוט בהיבט האישי לעבור ממכבי ת"א להפועל ירושלים, אבל בהסתכלות לאחור אני לא חושב שהייתי עושה שום דבר אחרת".
כמה הכדורסל באמת חסר?
"כמעט לא חסר".
אז לא נראה אותך מתעסק בזה יותר?
"למדתי לא להגיד לא אף פעם, אבל כרגע אני לא נמצא בנקודה הזאת. לא פוסל את האפשרות, כי לפעמים אני רואה את השליטה של מאמנים בקבוצה וזה משהו שכן מרגש אותי. אבל כשחקן שהיה ברמות האלה אני יודע כמה פוליטיקה מעורבת עד לרגע שאתה מגיע לתפקיד, וזה קצת מוריד לי. הכדורסל ברמות הגבוהות הוא לא טהור".
"השחקנים הגדולים יוצאים מקבוצות גדולות בטעם פחות טוב. אילו היית שואלת אותי כשעזבתי את מכבי אם אלך למשחק שלהם ביורוליג בהיכל, הייתי אומר 'בחיים לא, לא מתקרב לשם יותר'. אבל הנה, הלכתי"
בקיץ 2009 עבר אליהו ממכבי ת"א לקאחה לבוראל ויטוריה (היום באסקוניה) בחוזה לארבע שנים, שבהן אמור היה להרוויח 6 מיליון דולר. אבל אחרי עונה אחת, בה הוביל את הקבוצה לאליפות ספרד עם 18 נקודות בגמר מול ברצלונה, החליט לחזור למועדון הצהוב.
מה קרה שם?
"בגיל 23 הציעו לי חוזה עתק, ופשוט אמרתי כן. אני לא מצטער על זה, אבל היה לי מאוד קשה שם. היום יש כל מיני אפליקציות שדרכן אפשר לתקשר עם המשפחה בארץ, אבל פעם זה לא היה ככה. במסיבת הפרידה ממכבי היו 150 איש וכולם אמרו שיבואו לבקר. באמת באו, אבל זה הצריך 12 שעות נסיעה, והמקום עצמו לא מעניין. רוב הזמן אתה פשוט לבד, והמועדון גם לא עטף באהבה, בלשון המעטה. אז אתה עטוף בבדידות".
8 צפייה בגלריה
"בגיל 23 הציעו לי חוזה עתק, ופשוט אמרתי כן". אליהו במדי קאחה לבוראל
(צילום: ראובן שוורץ)
המעבר המשמעותי באמת בקריירה התרחש שלוש שנים אחרי, כשעזב את מכבי ת"א בטונים צורמים, ואחרי חודשיים בלי קבוצה חתם בהפועל ירושלים - מעבר שעורר סערה בענף. "מכבי הגישה לי הצעה חד-שנתית, ואחרי שש שנים במועדון ציפיתי ליותר".
בגלל הכסף?
"הכסף לא היה אישיו בכלל. הרגיש לי שאני נמצא במקום שלא רוצים אותי. כשמכבי רוצים שחקן הם משיגים אותו, ובמקרה שלי לא הייתה לחימה מצידם. ירושלים ישר פנו אליי, אבל לקח לי זמן לעכל את הרעיון ובסוף זה קרה. הרגשתי שמתבשל שם משהו גדול, וצדקתי".
איפה נהנית יותר?
"אני לא יכול להגיד. ההגעה למכבי בגיל 20 הייתה מאוד עוצמתית. הגעתי מבית פשוט בפרדס כץ, ופתאום אני בהיכל מפוצץ עם 11 אלף איש. במכבי עברתי דברים יותר עוצמתיים כשחקן. מצד שני, השמחה באליפות הראשונה בירושלים הייתה מטורפת. חגגתי שם כמו ילד קטן".
"כולם יודעים על מי אני כועס"
הסוף בירושלים השאיר טעם חמוץ?
"כן, זאת הייתה תחושה לא נעימה, אבל אני שם לב שרוב השחקנים הגדולים יוצאים מקבוצות גדולות בטעם פחות טוב. כנראה המעמד והאגו משחקים תפקיד, אבל הרגשות האלה מתמתנים עם הזמן. אילו היית שואלת אותי כשעזבתי את מכבי אם אלך למשחק שלהם ביורוליג בהיכל, הייתי אומר 'בחיים לא, לא מתקרב לשם יותר'. אבל הנה, הלכתי".
"לפעמים אני רואה את השליטה של מאמנים בקבוצה וזה משהו שכן מרגש אותי. אבל אני יודע כמה פוליטיקה מעורבת עד לרגע שאתה מגיע לתפקיד, וזה קצת מוריד לי. הכדורסל ברמות הגבוהות הוא לא טהור"
באותו משחק אוהדי מכבי שרקו בוז כשהראו אותך על המסך. נפגעת?
"אם מישהו חשב שאעזוב את מכבי ואשב עד סוף חיי בבית ואבכה, הוא טעה. זה לא העליב אותי כי אלה אנשים שלא מעורים בפרטים, אבל אני פשוט לא מבין את תרבות הספורט בארץ. הרי גמרתי את הקריירה, מה הטעם לשרוק בוז? כל מי שעשה את זה הוא חסר ערכים ספורטיביים, כי הוא שכח מה עשיתי לכדורסל הישראלי. ייצגתי את הנבחרת בשש אליפויות אירופה ברציפות. אנשים פשוט אוהבים לשנוא".
ומי איכזב אותך בפרידה מירושלים?
"כולם יודעים על מי אני כועס, יותר ופחות, אבל אני משאיר את זה מאחוריי. אפשר היה לסיים את זה בצורה יפה יותר".
דיברת מאז עם עודד קטש?
"לא".
הוא איכזב אותך?
"אני חושב שדברים היו יכולים להתנהל אחרת מולי. אני בוחר למי להתקרב ולמי לא. משפחה לא בוחרים, את כל השאר כן. אין לי בשביל מה להיות איתו בקשר, אני נמצא בנקודה אחרת".
מי השחקן הכי טוב בארץ כרגע?
"רומן סורקין".
לאן הכדורסל הישראלי הולך?
"למקום נוראי. ההנהלות צריכות לשנות את הפרספקטיבה לגבי השחקן הישראלי, להיות יותר סלחניות ומחבקות. פחות סגידה לזרים ויותר כבוד לישראלים. בכלל זה אני מתייחס גם לתופעת המאמנים הזרים. אין שום סיבה שזה יקרה. לפני כמה ימים פתחתי טלוויזיה ופתאום ראיתי משחק מלפני עשרים שנה, עם חמישייה ישראלית על הפרקט. היה לי פשוט כיף לראות את השידור החוזר, וזה חשוב גם מבחינת הקהל. היום, כשאני רואה את מכבי עם חמישיית זרים, זה חורה ועצוב לי. אבל לא רק המועדונים אשמים, יש גם אשמה של השחקנים הצעירים, שלא עושים ולא דוחפים מספיק כדי להגיע לשם".
