היה לא נעים לקרוא לאחרונה על הפירוק של הכח עמידר ר"ג. הקבוצה שנמצאת בליגה ב' הגיעה לשפל הזה אחרי שבית המשפט קבע שהתנהלות המועדון אינה תקינה, עוד צעד, אולי, בדרך להיעלמות המוחלטת מהמפה של שני מועדונים נהדרים מהעבר. כן, שניים. הידיעה הזו עוררה נוסטלגיה רבה בנוגע להכח ר"ג, ואנשים דיברו על הזכרונות שלהם מימי התהילה של הקבוצה הסגולה – אבל אני זוכר בחיבה גם את מכבי רמת עמידר שנבלעה בתוך האיחוד הזה.
הדבר האחרון שאבי המנוח, ארנסט נוימן ז"ל, חשב עליו כאשר נכנס עם האוטובוס בקו 60 של דן לשכונת רמת עמידר בר"ג, היה שבנו הבכור יגיע לשם ככתב צעיר כדי לסקר את הקבוצה השכונתית, שלימים אף הגיעה לליגה הבכירה ולמשחק הגמר בגביע המדינה. זה עוד חלק בהיסטוריה של הספורט שלנו, הקבוצות השכונתיות שהוציאו לשוק שחקנים למכביר. גם הפועל מחנה יהודה הייתה כזו בימי הזוהר שלה, עם סוללה של כדורגלנים מוכשרים שהפכו לידועי שם. גם בעמידר צמחו עם השנים כוכבים כמו ויקי פרץ, משה רוזנר, שלמה פלץ, האחים ליאון ומנחם קונסטנטינובסקי, נסים ברדה, מוטי ודוד טופמן ועוד.
המראות בשנות ה־60, 70, 80 היו אחרים. שכונה של תימנים שומרי מסורת וחובשי כיפה, שלא פעם בשבתות, לפני ואחרי תפילה בבית הכנסת הסמוך, עמדו כמה עשרות מהם על הגדר ולידה ועודדו את הקבוצה. במגרש הביתי היה לקבוצה יתרון, היות וחציו הוקם במדרון... את רוב השערים כבשה הקבוצה בירידה, תאמינו או לא, וידעה לעשות זאת היטב מול היריבות שלא הכירו את התנאים בתחילה – עד שהסוד הפך גלוי.
בראש המועדון עמד היו"ר נחום ידידיה, בונה מצבות במקצועו, לצד המזכיר שלום ג'מילי. הקבוצה נוסדה ב־1957, ועברה עשורים סוערים. היא עשתה את דרכה מליגה ג' עד לליגה הבכירה, עם עליות וירידות ללא הרף. הרגע הצורב ביותר שלה היה המעורבות בפרשת מכירת משחקים. העיתונאי אליעזר מעוז היה זה שהעלה את סיפור המכירות בעיתון "חדשות הספורט", מה שהוביל לטלטלה בכדורגל הישראלי. זה מתחיל מרוזנר ז"ל, אחד השמות הלוהטים בקבוצה. לפני פתיחת עונת 1970/71 הוא נכנס להסגר, אבל הסכים לבטל אותו ולחזור לקבוצה אחרי שאנשי המועדון ערכו מסע שכנועים. אבל בחזרה שלו לחדר ההלבשה, כך נטען, הוא נותר המום – רוזנר שמע שם דברים שזיעזעו אותו, זעם, לא היה מוכן לשתוק וסיפר בפומבי כי חלק מחבריו מכרו משחקים למהמרי טוטו.
היועץ המשפטי של ההתאחדות, עו"ד צבי יפה, נכנס אז חזק לתמונה והמליץ על הקמת ועדת חקירה. נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, הסכים והחליט אז על הקמת הוועדה בראשות השופט משה עציוני. שמונה שחקנים הושעו, שלושה מהם לצמיתות, והכתם דבק במועדון. חבל, כי היה בו קסם מיוחד. יכול להיות שבעוד כמה עשורים אף אחד כבר לא יזכור שהייתה פעם קבוצה כזו, אבל בשבילי עוד יש לה מקום בלב.
