"בסך הכל חיינו את חיינו בשלווה, ופתאום הגיעו פצצות, טילים וטנקים. עכשיו אנחנו במדינה זרה, יושבות בשמש אבל יודעות שבאותו הזמן נשמעות בבית בקייב אזעקות, הפצצות ואנשים נמלטים למקלטים. זה נורא".
אירינה דוּבִּיצְקָה (27) ואנסטסיה טֶרֶח (23), שברחו מאוקראינה המדממת בעקבות הפלישה הרוסית והמלחמה, הגיעו השבוע אחרי מסע מפרך לטורניר גביע העולם בפוצ'יוולי באילת – ומקוות שיהיה להן בית לחזור אליו. בריאיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות" הן מספרות על חוסר הוודאות, הפחדים, החרדה להורים שנותרו באוקראינה המופגזת, ולא מבינות למה אף אחד לא עוצר את המלחמה הנוראה הזאת.
"אני לא מבינה איך דבר כזה יכול לקרות במאה ה־21", אומרת טרח, "הייתי בקייב עד 4 במארס עם החבר שלי, משם יצאנו להורים שלי, ואז עברנו לאזור מרוחק יותר לשבוע. בהמשך הגעתי לגבול עם רומניה, ומתנדבים עזרו לי להגיע לנמל התעופה. טסתי למילאנו, ישנתי לילה בנמל התעופה, משם לפריז והמשכתי לת"א".
בצרפת היא פגשה את שותפתה לתחרות, דוביצקה, שמעולם לא שיתפה איתה פעולה בעבר בפוצ'יוולי. טרח הייתה אמורה להגיע לישראל עם דריה זלנסקה, אבל השותפה החליטה להישאר בקייב כדי לטפל בסבתה. "גם אני שהיתי עם ההורים שלי, ועם פרוץ המלחמה עברתי עם אמא שלי לכפר סמוך למשך שבוע", מספרת אירינה. "קיבלתי הצעה לנסוע לפולין ולהתנדב שם למען פליטים אוקראינים, ועשיתי זאת במשך מספר ימים. בפריז נפגשתי עם אנסטסיה ששיחקה שם בטורניר".
"אולי זה חודש מארס הקר בתולדות ישראל, אבל בשבילנו זה חם", מוסיפה אנסטסיה, "המארגנים דאגו לנו. כולם מנסים לעזור כמה שהם יכולים. הנהג שהביא אותנו לאילת אפילו הציע לתת לנו כסף עבור המצרכים שקנינו בסופּר, אבל סירבנו בנימוס".
מי שלא הגיעו איתן הם הצמד שתיכנן להשתתף בתחרות הגברים, איבן גרום (שוהה עם משפחתו בפורטוגל) ודמיטרו מסאלוב (נשאר בקייב), ומאמן הנבחרת דניס וילנקין – שנורה ברגלו ביום השלישי של המלחמה. בשיחה מקייב אמר אתמול וילנקין: "הוצבתי ביחידת הגנה אזורית ונפצעתי מירי. עכשיו אני בסדר, שוחררתי מבית החולים וחזרתי ליחידה. אני הולך בצורה נורמלית פחות או יותר, הרופאים אמרו שאחלים לגמרי תוך חצי שנה".
6 צפייה בגלריה
נטליה גיטלר ו-ונסה טבארז, הברזילאיות שניצחו את הצמד האוקראיני והמשיכו לזכייה בטורניר הנשים באילת
(צילום: יניב כהן)
"מתחבאים רוב הזמן מתחת לאדמה. אין לאן לברוח"
פוצ'יוולי, למי שאינו מכיר, הוא ענף שמקורו בחופי ברזיל ומזכיר כדורעף חופים – רק שבפוצ'יוולי אסור לגעת ביד, והמתמודדים מתמסרים ומעבירים את הכדור מעל לרשת באמצעות הרגל, הראש או החזה. אירינה ואנסטסיה כבר שיתפו פעולה בנבחרות הקטרגל וכדורגל החופים, שם הן מצטיינות בתפקידי הבלמית והשוערת בהתאמה.
מה עבר עליכן כשהמלחמה פרצה?
טרח: "הייתי מבועתת. בכלל הייתי אמורה לטוס לטורניר אחר ביום שבו פרצה המלחמה, אבל כבר בשש בבוקר קיבלתי הודעה על ביטול הטיסה, ואחריה כולם התחילו להתקשר זה לזה בפאניקה. שמענו פיצוצים ללא הרף, זה היה מפחיד מאוד. החבר שלי ואני לא ידענו מה לעשות, אם להישאר בבית או לצאת למקלט. היינו אבודים. אחד הרגעים הקשים היה כשגילינו שכמעט לא נשאר לו דלק במכונית, כך שלא יכולנו לברוח רחוק".
6 צפייה בגלריה
"כולם מנסים לעזור כמה שהם יכולים". האחווה האוקראינית-ישראלית על החול באילת
(צילום: מאיר אוחיון)
חלק מבני המשפחה של טרח הצליחו לברוח לחלק המערבי של אוקראינה או לגרמניה, אבל היא עדיין מודאגת מאוד בימים אלה בגלל אחת מחברותיה הטובות: "היא גרה בכפר באחד האזורים הגרועים ביותר במלחמה, והם מתחבאים רוב הזמן מתחת לאדמה", לדבריה. "אין להם איך ולאן לברוח. כבר שבוע שלא היה לי קשר איתה, וקיבלתי מידע עליה רק ממכרים. סבתא־רבתא וסבתא שלי נשארו בבית בקייב, ומתנדבים באזור עוזרים להן עם אוכל ותרופות. החבר שלי חזר לקייב אחרי שעזר למשפחה להגיע לגבול".
"אבא שלי עובד בבית חולים ויישאר בקייב עד שאוקראינה תנצח", מספרת דוביצקה. "אמא שלי שוהה בכפר סמוך עם חברים שברחו מהעיר חרקיב, שנחרבה לגמרי".
"אף אחד לא עושה כלום כדי להפסיק את המלחמה"
בטורניר באילת הצמד האוקראיני הודח בסיום שלב הבתים לאחר ניצחון אחד ושני הפסדים. כעת דוביצקה וטרח אמורות לנסוע להתאמן ולשחק קטרגל בפורטוגל. "ההתאחדות שלנו מנסה למצוא לנו קבוצות שם", מספרת אנסטסיה, "כבר קיבלנו הצעה אחת מהליגה הראשונה. אין לי מושג כמה זמן נהיה שם". אירינה מוסיפה: "אנחנו רוצות לבלות יותר זמן בישראל. אם תהיה לנו הזדמנות נישאר כאן לתקופה ארוכה יותר".
"אנחנו מודאגות מאוד בנוגע למשפחות ולחברים, וגם בנוגע למדינה שלנו", אומרת טרח, "הם שומרים עליה כדי שיהיה לנו בית לחזור אליו. אנחנו מקוות שבמהרה יחזור השקט ונוכל לשכוח מזה, כי בכל יום אנשים נהרגים וערים נהרסות".
את חושבת שישראל צריכה לתמוך יותר באוקראינה?
"קודם כל, נאט"ו והאיחוד האירופי צריכים לתמוך בנו, לא רק כלכלית. חייבים לשלוח כוחות לשמירת שלום לגבולות שלנו כדי להפסיק את המלחמה. אמרו שפוטין טרוריסט ושמדובר בפשע נגד האנושות – אבל אף אחד לא עושה כלום בנוגע לכך".
דוביצקה: "זה מצב קשה, כי כל המדינות מפחדות להידרדר למלחמת עולם שלישית, אבל כולם חייבים לעזור לאוקראינה".
אנסטסיה טרח: "אנחנו מודאגות מאוד בנוגע למשפחות ולחברים, וגם בנוגע למדינה שלנו. הם שומרים עליה כדי שיהיה לנו בית לחזור אליו. אנחנו מקוות שבמהרה יחזור השקט ונוכל לשכוח מזה, כי בכל יום אנשים נהרגים וערים נהרסות".
תסכימו לשחק נגד מתמודדות רוסיות, אם תידרשו לכך?
טרח: "קשה לי לענות על זה. אנחנו מבינות שלא כל הרוסים תומכים במלחמה. בכל מקרה, יש עכשיו המון סנקציות נגדם בעולם הספורט. סביר להניח שגם מהיורו הקרוב שבו נשתתף רוסיה תורחק. אני לא יודעת איך לנהוג במצבים כאלה – האחים, האבות והחברים של השחקניות האלה נכנסו למדינה שלי כדי להרוג אנשים". בנקודה הזו אנסטסיה הנסערת דומעת.
יש לכן מוטיבציה גבוהה יותר עכשיו לייצג את אוקראינה?
"תמיד רצינו לייצג את המדינה שלנו, את הכחול־צהוב, אבל עכשיו התשוקה חזקה עוד יותר. אנחנו רוצות להראות את הצבעים שלנו בכל העולם, כדי שאנשים יראו עד כמה אוקראינה חזקה. אנשים מעודדים אותנו ותומכים בנו. לייצג את אוקראינה כיום זה משהו חשוב מתמיד".
"ללבוש את החולצה עם סמל המדינה זה תמיד משהו מיוחד, אני מרגישה איתה התרגשות אדירה", מסכמת אירינה, "זו הזדמנות להראות לכולם שאנחנו נלחמים עד הסוף".
