צילומאחום התמונה נקבע ליום שלישי, 14:00 בצהריים, על הדשא באצטדיון בלומפילד. תמונה אחת שתאחד עשרות אנשים שעשו טוב למאות אלפי אוהדים אדומים לאורך הדורות; רגע אחד פוטוגני וקסום שיורכב מאלה שריגשו אותנו וגרמו לנו להרגיש שייכים; האנשים שעליהם חשב אריק איינשטיין כשכתב "משוש חיי". ובקיצור, משימה ושמה צילום קבוצתי היסטורי שמכיל 100 שנות הפועל תל-אביב בפריים אחד.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אבא, גדעון טיש יגיע?" שואל בנסיעה ליפו הבן שלי, ירדן. הוא בן שש וכמאמר השיר, "רגליו קצרות אבל ראשו חכם". "ומשה סיני יהיה? ותגיד אבא, גילי לנדאו באמת שם גול עם היד? איזה מזל שלא היה אז VAR", המשיך החבר הקטן, רגע לפני שביקש להגשים חלום משלו ולשחק על הדשא בבלומפילד. יש נחת מיוחדת כשהילדים בוחרים בצבע של הוריהם, גם אחרי שאריק גילה לעולם שהחולצה האדומה היא לא מציאה.
מאחורי הקלעים: תמונה של פעם במאה שנה
(באדיבות קסטינה תקשורת, מתוך פרויקט 100 שנים להפועל "משחק השבת")
צילום: רוני קלדרון, אלעד דבי ויזהר טרמו. מקליט: פלג חג'בי. במאי: ירון שילון. גיטרה: אבי סינגולדה
ראשון להתייצב מבין האגדות באדום הוא שמעון (שים) בן יהונתן, הקפטן המיתולוגי של הפועל משנות ה-70. "אתה יודע", הוא אומר כממתיק סוד כשהוא בוחן את החולצות האדומות, "פעם דווקא שיחקנו יותר בחולצות לבנות. פשוט היה ממש חם לשחק בצהריים עם האדום, הוא תופס יותר חום. אבל מול בית"ר ירושלים ובדרבי נגד מכבי, תמיד עלינו למגרש באדום. הצבע הזה הטריף אותם".
המילה דרבי מחסירה פעימה, אבל בעשור האחרון המשחקים נגד היריבה העירונית הם מתכון כמעט בטוח לעוגמת נפש, ואין מי שיושיע את הפועל. כמו ה"מושייע" פייגנבוים. "אבא, זה המאמן מגולסטאר. גם ברלד יבוא?" הבהיר ירדן מאיפה הוא מזהה את חלוץ העבר האגדי. הרבה לפני הריאליטי, פייגנבוים היה מלך הדרבי התל-אביבי, מנהיג מעמד הפועלים שגר מטר מבלומפילד. אחרי ניצחונות הוא היה נישא על כתפי האוהדים עד לפתח ביתו.
אחריו נכנס בנבדל פסיבי גילי לנדאו. "התמונה שלי בשחור-לבן, אבל שיחקתי בצבע", הוא מחייך כשהוא סורק את התמונות שבמסדרון ומוצא את דמותו. האיש ו"יד האלוהים" שהבקיעה את שער הניצחון בגמר הגביע נגד מכבי ב-83'. פייגנבוים ולנדאו זה לצד זה, שני מספרי 9 אגדיים, אבל חולצות עם הספרה שעיטרה את גבם - אין בנמצא.
השניים לא מוכנים לשמוע על לבישת חולצה עם ספרה אחרת, ולמערכה נכנס גיבור היום אלי בואנו, דור שני לכיבוס חולצות אדומות וגרביים מסריחות, אחיו של האפסנאי המיתולוגי אברם "יאשין" בואנו. "הנה, קחו", הוא זורק חולצות עם הספרה הנכונה לשניהם ומציל את כולנו.
סצנה קצרה שבה מקבלים גאווה בחולצה האדומה מצד שני כוכבי עבר גדולים, אהבה אינסופית של אוהד שהפך לעובד המועדון, לצד פשטות וישירות שמייצרים חיבור שזר לא יבין. הפועל תל-אביב במשפט.
ההכנות לרגע ההיסטורי מגיעות לישורת האחרונה, בעוד רגע אגדות הפועל יחולקו לשלוש שורות מסודרות. מול הצלם גבריאל שמוטרד מהשמש החזקה ומבקש למשוך זמן לטובת איכות התמונה, מגיע האיש שכלום לא יכול להטריד אותו - רחביה רוזנבוים בן ה-88. "שיחקתי כאן במשחק הפתיחה של בלומפילד ב-62'", הוא אומר בהתרגשות כמי שראה את המקום בגלגולו הקודם כשעוד נקרא "אצטדיון באסה", על שם הביצה שהייתה נקווית בתוכו מדי חורף, בימים שבהם איש לא חלם על ניקוז במגרשים.
רוזנבוים, איש מקסים מהדור הישן, שיחק לצידו של יעקב חודורוב ז"ל, גדול שוערי ישראל בימים שבכדור היה שרוך. מאחוריו עומדים שי אבוטבול - לשעבר קפטן הקבוצה ששיחק 13 שנה בהפועל - ועומר דמארי, החלוץ שנכנס ללבבות האדומים ופרש רק לפני שנתיים. ככה ייעשה למי שסירב פעם אחר פעם לעבור למכבי תל-אביב, דמות נפלאה וחריגה בנוף הכסף הגדול של היום, שמשאירה תקווה שיש עדיין משמעות לסמל עם הפטיש והמגל.
14 צפייה בגלריה
מימין לשמאל, שורה עליונה: גילי לנדאו, אביחי ידין, שי אבוטבול, פליקס חלפון, דוד הרשליקוביץ', אבי אזולאי, פיני בלילי, עומר דמארי, סלים טועמה. מימין לשמאל, שורה אמצעית: אלי בואנו (אפסנאי), יעקב סגל, יעקב אקהויז, שייע פייגנבויים, מוריס ז'אנו, משה סיני, יוסי זאנה, אלי כהן (קוקוס), שבתאי לוי, שלום תקווה, כפיר אודי, גל הרשליקוביץ'. מימין לשמאל, יושבים: זאב סגל, דוד פרימו, יעקב (קיקו) רחמינוביץ', רחביה רוזנבויים, גדעון טיש, אריה אלטר, שביט אלימלך, אריה בז'רנו, שמעון (שים) בן יהונתן, משה (גוגו) מורדכוביץ', ג'ורג' בורבה, דרור קשטן. יושב על הדשא: ירדן שילון
(צילום: גבריאל בהרליה)
אוהדי הפועל היו נותנים את עולמם כדי שהחבורה הזו תשתף שוב פעולה על הדשא הזה. ירדן מגלגל מסירות עם "תינוקות קשטן" - דור הזהב שהביא להפועל את הדאבל בתחילת המילניום, והוביל אותה למסע קסם היסטורי באירופה - כפיר אודי, פיני בלילי וסלים טועמה. כשהחולצות של "כתר" יושבות עליהן במדויק כמו בימים הגדולים, נראה שהם יכולים בכל רגע לכבוש שוב את היבשת. בינתיים הם מסתפקים בכיבוש ליבו של ילד בן שש, וזה ממיס את הלב.
לפתע מתגנב לדשא יהלום. שלום תקווה מנסה לחמוק מהצד, אבל נגרר לכיוון מרכז התמונה כראוי לו. 22 שנה חלפו מאז שעזב את הקבוצה, ומאז הוא לא דרך על הדשא בבלומפילד. היום זה קרה, כי לשחקן שהאוהדים השתחוו בפניו בסוף משחק, היה חשוב להיות ברגע הזה. "מה אפשר לצפות מאדם שהשם שלו הוא שלום ותקווה", אמר פעם הזמר בעז בנאי, וכל כך צדק.
אין בני אדם שתקווה התעלל בהם כמו בשוערי ליגת העל. עבדכם הנאמן אוהב את העמדה הזו יותר מכול אחת אחרת על המגרש, וגם שיחקתי בה בקבוצת הילדים של הפועל. שוער נמוך, שוער מחליף, אבל שוער.
מי שעמד בשער של הקבוצה הבוגרת של הפועל 17 שנה ונחשב לאימת החלוצים הוא אריה בז'רנו, שמגיע כעת לחדר ההלבשה. אם לוקחים בחשבון את שנותיו בקבוצות הילדים והנוער, מדובר בשלושה עשורים שבהן לבש את אפודת השוער של הפועל. אגדה. בז'רנו הוא איש מצחיק, חם ואוהב. מדי חודש, בשיחת טלפון לילית, הוא מספר לי אגדות שקרו באמת. הוא חשב שיוסי זאנה יפה כמו השחקנית מהסדרה דאלאס, אז הוא אחראי לכינוי החיבה "סו אלן" שליווה מאז את זאנה.
אחרי פרישתו של בז'רנו, הגיעה תקופתו של אריה אלטר בשער של הפועל. בתור ילד אלטר ביקש מבז'רנו חתימה, ונענה בתשובה "לא עכשיו, ילד". 20 שנה לאחר מכן הוא היה זה שהחליף אותו בתפקיד.
אחריהם מגיע לחדר ההלבשה היורש בשער, שביט אלימלך, "המלך של הפועל" שרו לו האוהדים. הוא בכלל גדל במכבי, אבל מרגע שלבש את החולצה האדומה - או יותר נכון, כשמדובר בשוערים, החולצה השחורה - הוא הביא במו ידיו אליפות ושלושה גביעים, ועצר 32 בעיטות של שחקני מועדון הפאר האנגלי צ'לסי, במשחק הרואי בלונדון הקפואה. אלימלך מקבל את החולצה המקורית שבה שיחק בעונת הדאבל בשנת 2000, והמבט על פניו מלא התרגשות. לפעמים אפשר ממש לשמוע מעגל נסגר.
"הפועל תל-אביב זה הכול בשבילי", אומר טיש בשקט ובצניעות שמאפיינים את מי שגדל במועדון מגיל שמונה. "נתתי פה הכול". פייגנבוים ממהר לחזק אותו חזק ומגלה, "הנה השחקן שבתור ילד הייתי מצחצח לו את הנעליים". לחבורה מצטרף דרור קשטן, המאמן המעוטר בתולדות הכדורגל הישראלי. "טיש לקח אותי תחת חסותו", הוא אומר על ימיו כשחקן, עוד לפני שהפך לאגדה על הקווים. "הוא נתן לי לישון איתו בחדר".
"קשטן פה, בוא נברח לפני שיפיל עלינו אימון עכשיו", אומר שביט אלימלך לשלום תקווה. צעירים ומבוגרים, כולם לבושים אדום כמו משפחה אחת גדולה, שבה כפיר אודי מקשיב בשקיקה לסיפורי העבר של רוזנבוים על משחקו הראשון בבוגרים, כשהיה רק בן 17, ואיך אמא שלו כלל לא ידעה שהוא משחק כדורגל. "שחקן התקפה שלנו נפצע, אז באו אליי ביום שבת ואמרו לי, 'ילד, אתה נוסע איתנו לחיפה עכשיו'. לקחתי את הנעליים ואמרתי לאמא שאני הולך לחבר. ניצחנו בחיפה וכנראה הייתי טוב, כי שבוע לאחר מכן כבר שיחקתי בבלומפילד בדרבי נגד מכבי. ניצחנו 1:2".
בחדר ההלבשה, פליקס חלפון לובש את חולצת "כתר" האדומה, ובין המילים האכזבה שלו ברורה. "אם לא ירון וענבל ברנע, אני לא מתקרב להפועל תל אביב. רק בגללם באתי היום".
ובינתיים על הספסל מתחילה התרחשות, כשאלי (קוקוס) כהן ויוסי זאנה מתרווחים על הכיסאות המרופדים. "עכשיו אני מבין למה השחקנים היום רוצים לשבת על הספסל", אומר כהן. "זה כל כך נוח. בתקופה שלי הייתה חתיכת עץ עם מסמרים".
כשמשה סיני רואה את כהן יושב על הכיסא המרופד, הוא מתפקע מצחוק ללא שליטה. כהן מזכיר לו שפעם היה מאמן שאמר לו, "אלי, היום אתה בספסל", ובתגובה שמע מכהן קללות שהדף לא מכיל, לצד ההבטחה: "המאמן, אם אני לא משחק אני הולך הביתה". האיום עבד, כהן שיחק בסוף.
"אתה רואה את האנשים האלה? הם הפועל תל-אביב, הייתי מחזיר היום את כולם", אומר אריה אלטר בהתרגשות. הוא מלטף את הסמל עם הפועל, הפטיש והמגל, מצביע על חבריו ומקנח, "האנשים האלה הם הסמל".
תארו לכם את בלומפילד הישן, אי שם בשנות ה-60, גועש ב-22 אלף צופים נלהבים. תארו לכם את גדול בלמי ישראל, דוד פרימו, עולה על המגרש, וכמאמר השיר של עלי מוהר המנוח, "רועש הקהל ורועדת הרשת, מה שקורה זה קונצרט ממש".
היום בלומפילד ריק מאדם, ודוד פרימו - האיש ששיחק לצידו של פלה האגדי בקוסמוס - עולה לכר הדשא לבדו. אני תוהה מה "דומעות אוזניו" ברגע הזה. אולי הוא נזכר בקריאת הקהל שצועק "טיש!" בזמן שגדעון טיש מסדר את הכדור לפני עוד בעיטת עונשין שבה ההמון חוגג את השער עוד לפני שהכדור נכנס, כי ברור שהוא ייכנס.
טיש עומד שם ליד ולצידו נכדתו, שמצלמת את סבא שלה בן ה-83 ברגעי חסד נוגעים. ואתה נשאר עם התהייה, איך שחקני כדורגל פורשים בגיל 30 אחרי שהיו אגדות ספורט, וצריכים להמשיך לחיות את חייהם בינינו ובלי הכדור שהעניק להם את התהילה. נדמה שרק אתמול נשאו על כתפיים את גוגו מורדכוביץ' אחרי שהבקיע את שער האליפות במשחק נגד שעריים, והיום ספק רב אם במכולת השכונתית הוא מקבל הנחה על חלה לשבת.
אבל למרות התחושה שנותרה טרייה, השער הזה הובקע אי שם ב-69' ונותן את האות לתחילתו של עידן חדש, שבו הפועל זוכה בגביע אסיה וגם בגביע המדינה, ובתווך הרוקנרול נכנס לארץ; אריק איינשטיין ממציא את המוזיקה מחדש, עם תקליטים כמו לול ופוזי; שייע פייגנבוים מבקיע בצרורות, פרימו מנקה את הרחבה באלגנטיות עם שיער א-לה אריס סאן; וכוכב רוק חדש נולד, רוני קלדרון שמו, האיש והאגדה. הילד הרע האולטימטיבי של הכדורגל הישראל. אם באנגליה היה ג'ורג' בסט, בהפועל היה קלדרון.
הרגע המפורסם ביותר שלו טבול באגדה אורבנית. בית"ר ירושלים הגיעה לבלומפילד ונתקלה בקונצרט בצבע אדום. לקראת סיום המשחק קלדרון עבר בסלאלום את כל הגנת בית"ר, לא הסתפק בזה ועבר גם את השוער. בשלב הזה, האגדה מספרת שאוהד בית"ר, חייל לבוש מדים, פרץ למגרש וניסה לעצור את קלדרון שעבר גם אותו והבקיע את השער. המשחק התפוצץ ומכאן והלאה, רב-סרן שמועתי מדווח שהחייל ניסה לעצור את קלדרון עם נשק שלוף.
"זה קשקוש", מכריע שים בן יהונתן. "אני וטיש מנענו מהקהל לפרוץ למגרש בעזרת בקבוקי קולה מזכוכית. זרקנו עליהם ומנענו מהם להיכנס".
דן שילון, האיש ששידר את המשחק ומכהן גם כדוד שלי, טוען שקלטת המשחק ההוא נעלמה. "כשערכנו את המשחק, גילינו אוהד בית"ר שנתלה על קורות השער וגרם למהומה", הוא מגלה. "מתברר שאותו בחור עבד בקפיטריה של ערוץ 1. למחרת קלטת המשחק נעלמה ולא ראינו אותה מאז".
וכמו הקלטת הנעלמת, כך גם סופו של קלדרון. מעט מאוד משחקים, יותר מדי סקנדלים, גיחה קצרה לאייאקס הגדולה, מעצרים, הברחת סמים, כלא ולבסוף הוא נעלם אי שם בברזיל. אז גם לצילומי התמונה הזו, לצער כולנו, הוא לא הגיע. ודן שילון? הוא המשיך לשדר באדיקות את משחקי קבוצתו האהודה, וכשהוא נשאל בשיחתנו לאן נעלמה קלטת משחק הדרבי שבו מכבי הביסה את הפועל 0:5, הוא השיב בחיוך ממזרי ובחר שלא לענות.
אם אצל האדם הסביר התאים במוח מלאים במספרי זהות, טלפון של ההורים, תאריך יום הנישואים ושעות החוגים של הילדים, אז אצל אוהדים שרופים הרגעים שנצרבים בזיכרון הם רגעי אושר שספגו ביציעים, תארים מרגשים ובעיקר - ציטוטים של שדרים. "עמדת הצילום רועדת כי הקהל מרעיד אותה... סיני, פנימה עכשיו ללנדאו, אין נבדל, שעררררר". זר לא יבין, אבל מי שאיננו זר יודע שכשעצובים, חוזרים אל קלטות הווידאו.
כמו בטקס דתי לפני השינה, אני חוזר לשערים האלה בקבוצת הפייסבוק "משחקי השבת" שהקמתי עם ענבל ברנע. צופה בשערים וזוכר בדיוק איפה עמדתי כשזה קרה, מי חיבק אותי בשנייה של הגול. אני זוכר את ריח האפטר שייב של האיש המבוגר משורה 26 שהתחיל לבכות כשחיבק את הנכד שלו שתי שורות מעליי. כדור ברשת זה לא רק גול, אלה חיים שלמים. ויכול להיות שזה גנטי.
"אבא, אני לא מצליח לישון", אמר ירדן וביקש לראות את גילי לנדאו מבקיע עם היד, ונרדמנו מחובקים רגע אחרי שהוא מילמל שמדובר ב"שער שנוי במחלוקת".
בשנות ה-50 וה-60 אהדת את הקבוצה שלך בלשון זכר. "הפועל תל-אביב ניצח", דווח אז בלקוניות יבשה בעמודים האחרונים של העיתון ובסוף מהדורות החדשות. נדמה שההתייחסות הגברית הזו הייתה סמן למערכת היחסים של האוהדים עם קבוצתם באותם ימים. כדורגל היה גבר, וכאלה גם מחוות הקהל.
ואז, איפשהו במהלך שנות ה-70, התחילו להגיד "הפועל תל-אביב ניצחה בשבת". ואז הפועל הפכה לאהובה או למאהבת, השחקנים הפכו לכוכבים ואריק איינשטיין שר "הפועל שוב הפסידה". כשהוא מדבר על קבוצתו האהובה כעל בת זוג, הוא הופך אותה לנחשקת, סקסית, מצחיקה - ובעיקר, לחלק ממועדון סגור שאתה רוצה להיות בו.
באותם ימים המשורר עלי מוהר מקדיש טורים שלמים בעיתון להפועל אהובתו, מסעדת "כתר המזרח", שהפכה לביתו השני של אריק, היא כעת מוקד עלייה לרגל של מיטב שחקני הפועל וידועני ישראל. אלי ישראלי, מלך גלי צה"ל, יוצא מגדרו ברדיו כדי לתאר ניצחונות. המסעדה "הסינית האדומה" מארחת את הקבוצה אחרי ניצחונות, והפועל תל-אביב מתחילה את שנות ה-80 בסטייל.
"הנה הם באים השדים האדומים", כתב מוהר לקול שירתם הנפלאה של יגאל בשן, יצחק קלפטר וחנן יובל. ועל הדשא בבלומפילד ביום הצילום הם באו, כוכבי שנות ה-80 בשר ודם. מוריס ז'אנו, יעקב אקהויז, שבתאי לוי, יוסי זאנה ואלי "קוקוס" כהן. הם היו המשפחה שלי בתור ילד, עיצבו את חייהם של אוהדים כה רבים, ספק אם הבינו בזמן אמת עד כמה.
זו הייתה קבוצה קשוחה ופראית, אימת הליגה. המאמן האגדי דוד שוויצר ז"ל בנה אותה בצלמו. הם ניצחו דרבים, פירקו את בית"ר ובשיאם לקחו את האליפות בשנת 86' בשידור הישיר הראשון בטלוויזיה מליגת העל, שזכור מהשער של גילי לנדאו בנבדל. לוי כבש בצרורות, ז'אנו האשקלוני כיכב, אקהויז הוא מהבלמים היחידים בהיסטוריה שמעולם לא קיבלו כרטיס אדום, ואלי כהן היה המנוע, הלב והנשמה. וכשהיה צריך, הוא דאג לנער את בית ברנר מהיסודות בזמן שפקידי ההסתדרות לא שילמו לשחקנים.
הקבוצה אומנם שיחקה עם הלוגו של ויזה על החולצה, אבל הכסף מעולם לא הגיע. בשיא הצלחת הקבוצה, השחקנים שבתו והורידו את הקבוצה לליגה השנייה. בתום עונה אחת בליגה הארצית הם החזירו את הפועל למקומה הראוי בליגה הלאומית - אז עוד הליגה הבכירה, לפני ש"ליגת העל" נכנסה לחיינו - רק כדי לתת את האות לתחילתו של עשור עם 50 גוונים של אפור.
עם כל הכבוד לכול השמות שצוינו כאן, אי-אפשר לדבר על שנות ה-80 מבלי לציין את משה סיני, האיש שהוא תמצית הדבר הזה שנקרא הפועל תל-אביב. אבי הביולוגי הוא יגאל שילון, אבי המוזיקלי הוא שלמה ארצי, אבי הטלוויזיוני הוא מולי שגב, ומשה סיני הוא אבי הספורטיבי. שחקן מופלא עם קריירה מדהימה כשחקן, וגם עם ניסיון לא מוצלח כמאמן הקבוצה. לצילום הוא לובש את חולצת האליפות שלו מ-81', ומודה, "זו העונה שהכי אהבתי".
מי שלצערנו לא הגיע הוא רפעת "ג'ימי" טורק. הפלא שהתגלה בחופי יפו, בנוי כאל יווני עם בעיטה שמשוגרת מלוע של תותח. האגדה מספרת שהמאמן האנגלי של הפועל, הארי גיים, התקשה לבטא את שמו של טורק והחליט לקרוא לו ג'ימי. במהלך שנות ה-70, כשלהיות ערבי-ישראלי מתחיל להיות קצת לחוץ וכשבהפועל מככבים שמות כמו פייגנבוים ורחמינוביץ', טורק הופך לגיבור מעמד הפועלים. קשוח, לא מתנחמד, ובעיקר - שחקן כדורגל מצוין.
מהר מאוד הוא מנפץ תקרות זכוכית והופך לשחקן הערבי הראשון במדי נבחרת ישראל, במה שסולל את דרכם של רבים וטובים אחריו למעמד שלא חשבו שאפשרי עבורם. שלושה עשורים לאחר מכן, סלים טועמה ניצח את בית"ר בטדי בתוספת הזמן וואליד באדיר הניף את צלחת האליפות כקפטן הקבוצה, אבל הסיפור של ערביי ישראל בהפועל מתחיל אצל טורק. האיש וה"רפעת-טיל", השער המפורסם שלו מ-45 מטרים במגרש ימק"א. טורק נעדר מהצילום, כנראה לא רצה, אבל נוכח בלבבות.
הדאבל האחרון של הפועל הגיע בשנת 2010, הערב שבו האדמה בירושלים רעדה והחשבון עם בית"ר ירושלים - שתמיד היה פתוח אבל התעצם במשחק השרוכים הידוע לשמצה - נסגר. כל אוהד אדום בכה, כל אתאיסט מצא את אלוהיו. 1,500 אוהדים אדומים היו בטדי במשחק ההוא, אבל עשור לאחר מכן ולפחות 20 אלף איש נשבעים שהיו שם ברגע הזה.
ערן זהבי, לימים סמל צהוב, היה אז ילד אדום שכבש את שער האליפות וברא את המושג "זמן זהבי", כשהתייחסו לדקות האחרונות במשחק שבהן אלוהים נוהג לגעת בו. בהמשך ראיתי בעיניים דומעות את המאמן אלי גוטמן סוחף את הפועל שלי לליגת האלופות.
נחיל של אדומים כבש את אירופה והסתובב מאוהב ברחבי היבשת, גילי ורמוט התגנב ללב שלי ומצא לו מקום ליד משה סיני ושלום תקווה; וערן זהבי המציא מחדש את מושג הווינר. אם זה היה סרט הוליוודי, זו הייתה סצנת סיום מושלמת.
אלא שהחיים הם לא סרט, וכמו בכול טרגדיה יוונית, רגע השיא הפך לתחילת הסוף. מאז אותו שיא הפועל התחילה לאכול את עצמה מבפנים. אלי טביב ומוני הראל, בעלי הקבוצה, התקוטטו ביניהם והביאו עלינו הליך בוררות שהריח כמו עסקה מפוקפקת בפרק של הסופרנוס. ערן זהבי עבר למכבי תל-אביב והמשיך לכבוש בתוספת הזמן, אבל הפעם זה היה נגדנו; ורמוט נמכר מתחת לשולחן ועבר גם הוא לצהובים.
בבלומפילד המשופץ והקר תפסה את מקומה תחושת הבגידה וההשפלה. אהובתי מצאה את עצמה בלי בית, בלי כסף ובלי לב. כן, הפועל גירדה מאז עוד שני גביעי מדינה, אבל העסק גווע. מאז בעלים באו והלכו, הפסדים משפילים הגיעו בזה אחר זה, עד שהפועל הלכה לפירוק ב-2015.
"לא כל מי שבא להציל אותך כשאתה יושב על הברכיים באמת רוצה בטובתך", אמר פעם סבי החכם, וכנראה לקח בחשבון את הגעתם של ארבעת הפרשים שהגיעו להציל את הפועל: האחים ניסנוב, בועז תושב וזאב גרינברג.
כמעט עשור חלף מהפעם האחרונה שטעמנו ניצחון בדרבי, ואין שייע שיבוא להושיע אותנו על הדשא. "פה צריך רמונט", אמר אלטמן הקשיש בסרט מציצים, "ורמונט עולה כסף. מי ישלם, בנון?"
לא, התמונה הזו היא לא טקס אשכבה. הפועל תל-אביב גדולה מסך מכשלותיה. גם אם בימים אלה מתרוצצים על המגרש כאלה שלא ראויים לסמל, גם אם הנהלות יבואו וילכו, לאנשים בתמונה הזו יש פנים - והן יפות, ישראליות, צנועות למראה במבט ראשון אבל מלאות בגאווה. יחד הן מרכיבות את ההיסטוריה של הפועל תל-אביב.
היסטוריה שמורכבת ממשה סיני, הילד מיפו; שייע פייגנבוים, הילד שציחצח לגדעון טיש את הנעליים לפני אימון; זאב סגל שאימן את כל הילדים של הפועל, ובנו קובי ששיחק בקבוצה הבוגרת והיום מוביל את אביו על כיסא גלגלים; ג'ורג' בורבה ניצול השואה בן ה-78, פייטר אמיתי שעד היום משתעשע בכדור עם ילדים; אביחי ידין הכפר-סבאי שהגיע בעסקה עם אלי טביב והפך לשחקן נשמה שקט, כאילו נולד בהפועל, כמו אבי אזולאי, נציגה של הפועל האפורה מהניינטיז.
בתמונה נמצא גם דרור קשטן, שאימן את הפועל בתקופת שיא שלא הייתה כדוגמתה עד לאותם ימים עם הדאבל בשנת 2000 והגעה לרבע גמר גביע אופ"א. אותו קשטן שניצח את פארמה ומילאן הענקיות מאיטליה, ועשה זאת עם חולצת תכלת מיתולוגית, בקבוק מים שעומד לכיוון שהפועל תוקפת אליו וחמסה למזל שמבצבצת מכיס המכנסיים.
"הפועל תל-אביב זו אימפריה", אמר פעם בראיון אלי כהן בשעת משבר. אבל אימפריות נופלות לאט, בקול קריסה חרישי.
מה שנשאר זו אהבה ומי שנשארים הם האוהדים, גם ובעיקר כשקשה. לא קל להיות אוהד הפועל, כשבכול רגע שיא ברור לך שמתחילה כעת הספירה לאחור לקראת התרסקות בלתי נמנעת, אבל גם אין כמו התחושה הזו בעולם.
הפועל תל-אביב תחיה לעולם ועד, גם במאה השנים הבאות. הרבה בזכות הדמויות הנצחיות בתמונה הזו, שצולמה ביום שמש חורפית אדומה, עם המון אהבה ורגעי חסד.
פורסם לראשונה: 07:40, 10.02.23
