ג'ון ווילסון, סטודנט לקולנוע באוניברסיטת UCLA שבלוס־אנג'לס, נהג לארח מדי שנה, בערב חלוקת פרסי האוסקר, מסיבות צפייה פופולריות. במסיבה של 1981 הבריק לווילסון רעיון. הוא ביקש מהנוכחים להכניס למעטפה את הבחירה שלהם לסרט הגרוע של השנה, השחקנים הגרועים ועוד קטגוריות מקבילות־אך־הפוכות לאוסקר.
הוא עמד מאחורי דוכן עשוי קרטון, לבוש טוקסידו זול ומתפורר, והקריא את תוצאות ההצבעה. הסרט Can't Stop the Music - בכיכוב קייטלין ג'נר, שאז עוד הייתה ברוס ג'נר – ניצח בהפרש קטן את "קסנאדו" עם אוליביה ניוטון ג'ון. זו הייתה המהדורה הראשונה של מה שהפך ב־41 השנים מאז למסורת קבועה – טקס ה"ראזי", בחירת הסרטים הרעים של השנה, שנערך בערב שלפני האוסקר. כמובן שאיש לא בא לקבל את הפרס שאין לו שום משמעות או תוקף רשמי, ובכל זאת, אף אחד בהוליווד לא רוצה שזה יהיה חלק מהערך שלו בוויקיפדיה.
בוודאי לא אם אתה רגיל להיות הכי טוב בכל מה שאתה עושה. בוודאי לא אם אתה לברון ג'יימס. בוודאי לא אם הסרט עליו מדובר, הוא זה שבו עשית עוד צעד כדי להיות מוזכר בנשימה אחת עם מייקל ג'ורדן.
אבל כשפרסי הראזי 2022 יחולקו ב־26 במארס, לברון ג'יימס לא יוכל להימלט מהמבוכה הזו. "ספייס ג׳אם" המחודש שלו מועמד לפרס הסרט הגרוע של השנה, הוא עצמו מועמד לפרס השחקן וגם לפרס "הזוג הקולנועי הגרוע של השנה", יחד עם "כל דמות מצוירת שהופיעה איתו בספייס ג'אם". זה אמנם עדיין לא רע כמו לקבל קטגוריה שלמה על שמך – השנה, למשל, יש קטגוריה שנקראת "ההופעה הגרועה ביותר של ברוס וויליס בסרט עם ברוס וויליס" – אבל לא בטוח שזה מנחם את לברון.
זה לא שהוא חסר הומור באופן כללי, להפך – מי שלא ראה אותו בסרט "אסון מהלך", זה הזמן לעשות זאת – אבל הוא כן חסר הומור בכל מה שקשור לתארים, מספרים, סטטיסטיקות ובעיקר מעמדו ההיסטורי. זה יכול להיראות קצת קטנוני, אבל העובדה שלברון פרנואיד, לא אומרת שלא רודפים אחריו.
בסוף השבוע שעבר, רגע לפני הסופרבול, עבר לברון את קארים עבדול־ג'באר ועלה למקום הראשון בטבלת קלעי כל הזמנים במשחקי ליגה ופלייאוף יחד. קארים הוביל את טבלת הנקודות הכוללת מאז פרש ב־1989 בגיל 42, והשיא שלו נחשב בלתי ניתן לשבירה. לברון לא רק שבר אותו, הוא נזקק לפחות משחקים, פחות דקות משחק ופחות זריקות לסל. האיש שאמרו עליו ש"קליעה היא לא הצד החזק שלו" ומי ש"אף פעם לא היה סקורר", הוא פתאום האיש עם הכי הרבה נקודות בהיסטוריה.
ועדיין, כמעט לאף אחד לא היה אכפת. ליגת ה־NBA אירגנה פסטיבל של שבועות שלמים בציפיה לשבירת שיא השלשות של סטף קרי. לברון ג'יימס קלע יותר נקודות ב־NBA מכל אחד אחר אי פעם, הוא אפילו עשה את זה נגד גולדן סטייט המפוארת, וכולם פיהקו. אפילו לשדרים במשחק לקח זמן לציין את זה.
לכן אפשר להבין אם לברון קצת מריר בעונתו ה־19 ב־NBA. באמת שאין עוד ספורטאי שנמצא בדיון על תואר "הכי טוב בכל הזמנים" בענף שלו, ומקבל פחות כבוד מלברון ג'יימס. אין עוד מי שעבר כל רף שהוצב בפניו, רק כדי לגלות שזה אף פעם לא מספיק, והזמן שנשאר לו כדי לעבור את הרף הבא, אליפות חמישית, אוזל במהירות. כמו שזה נראה עכשיו, העונה הזו בה לברון ג'יימס טוב כמעט יותר מתמיד, היא גם בדיוק מה שהוא לא יכול להרשות לעצמו יותר: בזבוז זמן.
פתאום הוא גם סנטר
לברון ג'יימס מעולם לא היה בקבוצה שלא הייתה בה דרמה. ההבדל בעונה הנוכחית הוא גם שהדרמה הייתה לגמרי צפויה מראש, וגם שהיא מאפילה על אחת מתצוגות הספורט הטובות ביותר שנראו אי פעם מכוכב־על בן 37 בכל ענף. קחו אוויר לצלילה ארוכה:
בעונתו ה־19, מעמיד לברון ממוצעים של 29.1 נקודות, 7.9 ריבאונדים ו־6.5 אסיסטים, כשהוא קולע ב־52 אחוז מהשדה ו־35 אחוז מטווח השלוש. הוא קולע יותר נקודות בממוצע מיאניס אנדטוקומבו, סטף קרי, לוקה דונצ'יץ' וטריי יאנג. יש לו אחוזים טובים יותר מקווין דוראנט, ג'ואל אמביד, קרל־אנתוני טאונס ובאם אדבאיו. אחוז השלשות שלו טוב יותר משל ג'יימס הארדן, כריס פול, ג'ייסון טייטום וקייל לאורי. הוא זורק יותר שלשות מזאק לאבין, דווין בוקר וסת' קרי. ממוצע הנקודות הוא הכי גבוה שלו מאז עונת 2009/10, הוא זורק וקולע יותר שלשות מבכל שלב בקריירה, ועל הדרך מאבד פחות כדורים מבכל עונה חוץ מ־2012/13. זו גדולה שלא ראינו משחקן NBA בגילו, וזה לא שהוא היה בינוני קודם.
כשנכנס לליגה, היה לברון סוג של עושה משחק סופר־אתלטי ואטרקטיבי, עם מסירה אדירה אבל בלי זריקה יציבה. הוא עשה דרך כל כך ארוכה של שיפור מתמיד ושדרוג מיומנויות, שעכשיו, 19 שנה אחרי, הוא בכלל משחק דקות רבות כסנטר ויש לו סיכוי של ממש לסיים את העונה כמלך הסלים (אמביד כרגע ראשון עם חצי נקודה יותר בממוצע).
אבל כל זה, מסתבר, לא משנה כשהוא בקבוצה הכי גרועה בה היה מאז השנים הראשונות שלו בקליבלנד. יש שפע של סיבות מדוע הסיטואציה המתסכלת הזו עדיין לא מביאה ללברון הרבה סימפתיה בטוויטר של אוהדי ה־NBA: ראשית, יש לצידו עוד שלושה שחקני היכל תהילה עתידיים, כך שאף אחד לא נותן להם הנחות, בצדק; ושנית, יש לו בעיית תדמית עליה הוא כנראה יכול לבוא בטענות רק לעצמו – השחקן שהתעקש להיות גם ג'נרל־מנג'ר־מאמן כמעט בכל קבוצה בה שיחק.
מג'יק ג'ונסון ומייקל ג'ורדן ולארי בירד פיטרו מאמנים וזרקו שחקנים, אבל הם מעולם לא עזבו את הקבוצה האחת שלהם כדי לייצר לעצמם משהו שיתאים להם יותר במקום אחר. ומה שאולי משמעותי יותר – הם לא תיפקדו בעולם של אינטרנט ומדיה חברתית וזרקור גדול שיושב עליהם 24 שעות ביממה. אולי בגלל ההתעקשות לנהל את הקבוצות שלו, אין ללברון עוד טבעת או שתיים, אבל מאידך, אולי בגללה גם קליבלנד וגם הלייקרס זכו באליפויות בשנים האחרונות.כך או אחרת, יש דבר אחד שאיש לא מכחיש – לברון עומד מאחורי ההחלטה בקיץ להביא ללייקרס את ראסל ווסטברוק והחוזה העצום שלו (44 מיליון דולר לעונה, רביעי בליגה), מה שלא הותיר כסף לשום דבר אחר, בעיקר לא לשחקנים שיעשו את מה שלברון ג'יימס צריך: ישחקו בשביל לברון ג'יימס.
זה לא שווסטברוק היה איזו תעלומה. לברון הוא גאון כדורסל ואף אחד לא צריך היה להזהיר אותו כי ווסטברוק נמצא הרבה מעבר לשיא, לא מסוגל לשמור על עמוד כיבוי אש, ובשלב הזה לא שווה דולר אחד יותר מאלכס קארוסו. בשבוע שעבר, כשבחר את דמאר דרוזן לקבוצה שלו למשחק האולסטאר, אמר לברון כי הוא "אחד השחקנים האהובים עליי בליגה", אבל בקיץ הוא העדיף את ווסטברוק, האיש, הפוזה והחוזה, על פני דרוזן שהיה מוכן לבוא בשביל גרושים.
לברון, ווסטברוק ואנתוני דייויס נפגשו מספר פעמים לפני תחילת העונה, כרתו ברית ונכנסו להתקפת המשולש שווה־השוקיים הזה. 57 משחקים אחרי, כשהם במקום התשיעי במערב, אמר ג'יימס לעיתונאים כי הלייקרס פשוט לא מספיק טובים. זה היה כמה ימים לפני סוף מועד ההעברות, הלייקרס התקשרו לכל קבוצה בליגה כדי לראות אם מישהו יהיה מוכן לקחת את ווסטברוק וחשבון הבנק שלו. זה לא קרה, וזה מה שיש. לברון בישל את הדייסה הזו, הוא אוכל את הדגים המסריחים ויצטרך לייצר מהם לימונדה. בלי דייויס, אגב, שעשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב בשנתיים האחרונות ושוב נפצע לחודש.
יושב על הסטריאוטיפים
הלילה (03.00), לפחות, יוכל לברון לקחת כדור נגד כאבי הראש האלה, כשיעלה למשחק האולסטאר ה־18 בקריירה. בחצי מ־18 הבחירות שלו לאולסטאר קיבל לברון יותר קולות מכל שחקן אחר, וגם בטבלה הזו אין לו מתחרים. מה שמחזיר אותנו לכך שאין עוד ספורטאי בקנה המידה של לברון ג'יימס, שצריך לעבוד יותר קשה ממנו כדי לקבל את הריספקט הראוי. הסטנדרטים השונים שמוצבים לו ביחס למי שגרים איתו בפנטהאוז – ג'ורדן, מג'יק, לארי בירד, ביל ראסל, קארים – הפכו כל כך נורמליים, שהוא יכול להיות ראשון בכל הקטגוריות ולזכות בעוד שתי אליפויות, וזה לא ישתנה.
"מעולם לא רימיתי את התהליך", אמר לברון כשנשאל לפני כמה שבועות איך, לעזאזל, הוא עדיין משחק ככה, "עבדתי קשה בכל יום בחיים שלי, אני עובד אפילו יותר קשה עכשיו. אני רוצה את הכבוד שמגיע לי. הרווחתי אותו".
לכל שחקן יש כמובן שונאים, אבל לברון ג'יימס מחלץ מאנשים רגשות כל כך עזים, שזה מערפל את הפרספקטיבה שבה הוא נשפט כרב־אמן חסר תקדים והשוואה. חלק מזה הוא כמובן גזענות. חיצונית, לברון יושב על כל הסטריאוטיפים הכי בסיסיים של גזענות כלפי שחורים בארה"ב – הוא הגבר השחור שהולך ברחוב בערב, רואה נשים לבנות עוברות למדרכה השנייה ושומע קולות של נעילת דלתות מכוניות כשהוא מתקרב. העובדה שהוא מרגיש כל כך נוח בתוך עור שמראש מתחיל בעמדת נחיתות בארה"ב, ומחזיק במקביל רמת אינטליגנציה יוצאת דופן שלא מסתדרת עם הסטריאוטיפ, רק מרגיזה עוד יותר את המתרגזים הצפויים.
הוא גם נשאל באופן קבוע על נושאים שכמעט אף ספורטאי אחר בעולם לא נדרש להתייחס אליהם, אין לו שום בעיה להגיד מה הוא חושב, וההחלטה שלו שלא רק "לכדרר ולשתוק" כמובן מוסיפה עוד דלק. שום דבר מזה לא מפריע לו לשתות בשמחה את החיים. ביום ראשון שעבר ישב לברון במרומי הסוויטות היקרות באצטדיון SoFi בלוס־אנג'לס, וחגג את הניצחון של הראמס בסופרבול, גם כי כאוהד קליבלנד בראונס הוא מחויב לשנוא את סינסינטי בנגלס. לפני המשחק הוא נענה לבקשה של אוהד להגיד שלום לאמא בטלפון, ובמחצית צולם רוקד ושר עם אייקוני היפ־הופ משנות ה־90, שהוא מספיק מבוגר כדי לזכור אותם בשיאם.
הוא שולח יד בכל דבר, הוא איש עסקים מצליח, הוא רחוק כ־150 מיליון דולר מלהיות מיליארדר, הוא גם פילנתרופ, גם פעיל חברתי, גם איש משפחה שמפסיק מסיבת עיתונאים אחרי משחק כי הוא צריך ללכת עם אשתו לסרט. הוא אתלט כל כך נדיר, שאולי אפילו יספיק לשחק עם בנו, ברוני, שיוכל לצאת לדראפט בעוד שנתיים. באמת שאין הרבה ספורטאים מאושרים בחייהם הפרטיים יותר מלברון ג'יימס – ואולי גם כאן נמצא חלק מהאנטי כלפיו – אבל מעל הכל הוא פשוט אוהב לשחק כדורסל ויודע שבשלב הזה, כל עונה, אפילו כל משחק, הם בונוס.
לכן, גם אם קשה לראות איך הוא מציל את העונה הזו לעצמו וללייקרס, אסור לפסול את האפשרות שזה יקרה. לברון ג'יימס עבר כל רף שהוצב בפניו מאז היה בן 16, וכמו שהוא נוהג לומר, הוא ילד מאקרון, אין עליו לחץ, הוא הרי בכלל לא אמור היה להיות כאן.
פורסם לראשונה: 10:30, 20.02.22
