26 באוגוסט 1972. הרגע שבו צעד הנרי הרשקוביץ על המסלול באצטדיון האולימפי במינכן, בראש המשלחת הישראלית, כשהוא נושא בגאווה את דגל ישראל – היה אמור להיות אחד משיאי הקריירה שלו. זו הייתה סגירת מעגל עבור הקלע הישראלי בן ה-45. מי שעלה לארץ מרומניה שבע שנים קודם לכן, אחרי שנמנעה ממנו השתתפות באולימפיאדות קודמות, מוביל כעת לעיני העולם כולו את הספורטאים הישראלים בטקס הפתיחה, על הבמה הספורטיבית הגדולה מכולן. עשרה ימים מאוחר יותר התהפך עליו עולמו – ועל מדינת ישראל כולה.
הרשקוביץ, מניצולי טבח הי"א באולימפיאדת מינכן, הלך לעולמו בסוף השבוע האחרון, חודש אחרי יום הולדתו ה-95. ביקרנו השבוע את בני משפחתו, היושבים שבעה על מותו. אלמנתו סדי והבנות אינה ורונית מספרות על איש משפחה למופת, שלא נתן לטרגדיה הלאומית שממנה ניצל להרוס את המשך חייו: "הוא דאג להשאיר את המשפחה כמה שפחות בטראומת מינכן. באירועים המשפחתיים הוא לא דיבר על זה, כאילו מתוך פרינציפ. לא רצה לערבב את המשפחה במה שעבר עליו שם"; על הקליעה שהייתה חלק בלתי נפרד מחייו ועל הרובה שממנו לא נפרד אף פעם; על השען הצנוע מהחנות בפינת הרחובות בן-יהודה-אלנבי, מרחק יריקה מחוף הים של תל-אביב.
(בידיים ריקות: סיפורו של הנרי הרשקוביץ. באדיבות תיכון מוסינזון, הסרט נעשה ע"י מאיה קנטי)
"הוא היה בעל למופת, אבא וסבא מצוין", אומרת סדי. "הוא השתדל להיות תמיד עסוק ועבד מעבר לגיל 90. היו כמה שדברים שכבר ויתר עליהם, אבל לא על הרובה. אפילו דאג לחדש את רשיון הנשק בשנתיים האחרונות. הוא לא ויתר עד סוף חייו על מה שאהב".
הגיעה השעה לעלות לישראל
הרשקוביץ נולד בבוקרשט ב-1927, ועד שנות ה-50 חי בשלווה בבירת רומניה. לא היה חסר לו דבר. מכיוון שכבר בצעירותו הפך לקלע צמרת, הוא קיבל דרגת קצונה בצבא הרומני. משמעותה: תיהנה מהעיסוק במטווח, תביא תוצאות והישגים לדינמו בוקרשט – המועדון המועדף על השלטון הקומוניסטי – ותשכח מבעיות פרנסה.
"היום ההוא באולימפיאדת מינכן? הסיפור כמו שאני מכירה אותו הוא שלא היו שם קפיצות. הם פשוט מצאו יציאה מהביתן ונמלטו. יש הרבה גרסאות. בכל מקרה, המחבלים לא הבחינו בחדר שלהם. הם המשיכו ונכנסו לחדר של המתאבקים עם יוסף רומנו, שהאופי שלהם לא נתן להם להיכנע בלי קרב, עד הסוף הטרגי"
אלא שאז הגיע הזמן לבחור את המשלחת הרומנית עד לאולימפיאדת הלסינקי 1952. "לפי מה שאנחנו יודעים", מספרת בתו רונית, "אבא היה משוכנע שהוא יהיה במשלחת. ההישגים הספורטיביים שלו לא הטילו ספק בכך שהוא צריך להיות שם. ואז, כשקראו בשמות חברי המשלחת, הרגע שהיה אמור להיות המרגש מכולם עבורו, זה שעבורו עבד בחריצות, אמרו לו: אדון הרשקוביץ, סליחה, אתה לא במשלחת".
וכך, בלי הסברים, נגוז החלום האולימפי הראשון של הקלע הצעיר. במשפחתו משוכנעים שהסיבה לכך הייתה יהדותו. הרשקוביץ היה דור שלישי למשפחת שענים שסיפקו שירותים לבית המלוכה הרומני. גם זה לא עזר למנוע את רוע הגזרה. "ביום ההוא, רומניה נמחקה מבחינתו", אומרת רונית. "אני לא יודעת אם באותם רגעים הבשילה העלייה שלו לישראל, אבל דברים התחילו להתגלגל לכיוון הזה, גם אם התהליך לקח זמן".
יותר מעשור חלף מרגע הדחתו מנבחרת הקליעה הרומנית ועד שהקצין הרשקוביץ הצליח לקבל את אשרת היציאה מרומניה. גם אם עלו בו לפני כן מחשבות על עריקה אפשרית - הן נדחו. הרשקוביץ חשש שבני משפחתו הנותרים מאחור ייפגעו. רק ב-1965 נסגר הסיפור הרומני: הרשקוביץ ורעייתו סדי, שהייתה אז שופטת התעמלות בינלאומית, עלו לישראל.
בישראל כבר חיכו אנשי הקליעה, ובראשם היו"ר המיתולוגי של האיגוד עמנואל בן-עמרם, לכוכב שנחת מרומניה. בין לילה הפך הנרי ליקיר הקליעה הישראלית. הציב יעדים חדשים. שנה אחרי נחיתתו כבר היה אלוף ישראל. איש כמובן לא הופתע מהצלחתו.
ב-1967 כבר ייצג את ישראל באליפות אסיה בטוקיו. הוא זכה במדליית זהב ובמדליית כסף, וכעבור שנה הגשים סוף-סוף את החלום האולימפי שחמק ממנו. זה קרה במקסיקו סיטי, 16 שנה אחרי שנדחק מחוץ למשלחת הרומנית להלסינקי. הרשקוביץ השתתף בשני מקצועות קליעה: הוא סיים במקום ה-35 בירי ברובה בשלושה מצבים ל-50 מטר, ודורג 41 בירי מרובה במצב שכיבה לאותו המרחק. ב-1970 כיכב במשחקי אסיה בבנגקוק: מדליית כסף אישית ועוד שלוש מדליות זהב קבוצתיות. ארון המדליות שלו בדירה הצנועה בפתח-תקווה שריר וקיים גם היום. תמונות הנכדות לצד עיטורים מהקריירה ספורטיבית העשירה.
אשתו סדי, פעלתנית ושוקקת חיים גם היום, השתתפה כשופטת התעמלות במשחקים האולימפיים בלוס-אנג'לס 1984 ובסיאול 1988. תמיד מדברים וידברו על שיפוט ולחצים. אנחנו מקדישים מחשבה על כך כשנזכרים בתגובה הרוסית אחרי שלינוי אשרם ניצחה את דינה אברינה וזכתה במדליית הזהב בטוקיו. נכון שסוג ההתעמלות שונה – אמנותית לעומת מכשירים - אך השיפוט אותו שיפוט. "פעם באליפות העולם בארה"ב אמרו לי האמריקאים שיורידו לי את הראש אם לא אתן ציון מקסימלי לכוכבת שלהם", היא מספרת. "אלה היו שנות ה-80. כמובן שניקדתי כפי שהבנתי".
בינתיים, הנרי שילב את הקליעה עם שגעון השענות שלו. תחילה עבד בסוכנות "אומגה", ובהמשך פתח ב-1971 את חנות השעונים בקצה רחוב בן-יהודה בתל-אביב. "הוא גם ראה צורך להשתלם בשווייץ, כדי להיות הכי מעודכן", אומרת סדי, ומספרת שבין קהל לקוחותיו היו הנשיא חיים הרצוג ומפורסמים אחרים.
"נגעתי בו - ואז הוא הוריד את היד שלי"
אלא שהמגרש המרכזי של הנרי, הכוונת של חייו, הייתה הקליעה. וכל מה שקרה עד אז לא היה אלא היומן לרגע שבו קיבל את המינוי להיות נושא דגל ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972. הרשקוביץ לא תיאר לעצמו את גודל האסון האישי והלאומי האורב מעבר לפינה. ובעצם, מי בכלל תיאר. "הוא היה נרגש בהרבה מהרגיל" מספרת סדי. "הוא אמר: 'מישהו יתקע לי שם כדור בראש'. לא פירט אם מדובר באויבים או קנאה. אני לא שאלתי".
"הוא דאג להשאיר את המשפחה כמה שפחות בטראומת מינכן. באירועים המשפחתיים הוא לא דיבר על זה, כאילו מתוך פרינציפ. לא רצה לערבב את המשפחה במה שעבר עליו שם"
כמו בכל אולימפיאדה, תחרות הקליעה היו מהראשונות להיערך. בתחרות במצב שכיבה השיג הרשקוביץ את הדירוג הגבוה ביותר שלו באולימפיאדות - מקום 23. אחר כך סיים במקום ה-46 בירי משלושה מצבים. כשסיים את התחרויות, נשאר במינכן יחד עם יתר חברי המשלחת, כדי לחוות את המשחקים האולימפיים. ואז התרחשה הטרדגיה ברחוב קונלי מספר 31 במינכן. בין י"א הקורבנות של מתקפת הטרור היה גם מאמנו, קהת שור. "שמרנו על קשר עם משפחת שור", אומרת רוני. "הבת שלו גם הייתה בלוויה של אבא".
הרשקוביץ ישן בחדר מספר 2 בביתן הישראלי, יחד עם הקלע זליג שטורך, ההלך שאול לדני והסייפים יהודה וינשטיין ודן אלון. "הם יצאו להצגה של 'כנר על הגג' בהזמנת השחקן שמואל רודנסקי, וחזרו בחצות", מספר סדי. "הרבה לפני הבוקר, מתוך שינה, הנרי שמע דריכה של כלי נשק. מאחר שהוא היה מאומן לכל תזוזה בכלים, הוא הרגיש שמשהו לא בסדר. הוא התעורר. דן אלון כבר היה ער. הם דחקו ביתר חבריהם לחבר למצוא דרך מילוט". רונית מוסיפה: "לפי הסיפורים, לאבא היה קשה להירדם בלילות וכנראה גם זו הייתה סיבה לכך שהתעורר מהר".
7 צפייה בגלריה
ב-1967 כבר ייצג את ישראל באליפות אסיה בטוקיו. הרשקוביץ' (במרכז)
(צילום: באדיבות המשפחה)
אלון, שנפטר לפני ארבע שנים, סיפר בעבר כי החדר שלהם היה היחיד מבין חדרי המשלחת עם מרפסת. הוא וחבריו לחדר קפצו ממנה – וכך חייהם ניצלו. סדי מספרת גרסה מעט שונה: "הסיפור כמו שאני מכירה אותו הוא שלא היו שם קפיצות. הם פשוט מצאו יציאה מהביתן ונמלטו. יש הרבה גרסאות. בכל מקרה, המחבלים לא הבחינו בחדר שלהם. הם המשיכו ונכנסו לחדר של המתאבקים עם יוסף רומנו, שהאופי שלהם לא נתן להם להיכנע בלי קרב, עד הסוף הטרגי. אלו היו ימים קשים, אף אחד בישראל לא ידע מה בדיוק קרה. הנרי רצה להרגיע והעדיף למסור לי על המצב באמצעות חבר אחר במשלחת".
מה היה הרגע הכי קשה עבורכם?
"דווקא כשהנרי חזר לארץ. כל כך רציתי לראות ולגעת בו, כדי להיות בטוחה שהוא חי, שלא קרה לו כלום. נישקתי אותו, נגעתי בו - ואז הוא הוריד את היד שלי, כאילו ניסה להתנער ממני. אחר כך סיפר לי למה נהג ככה: 'חששתי מתגובות של אחרים, שיראו שאצלי הכל בסדר – בזמן שבני משפחותיהם חזרו בארון'. המוות של קהת שור, המאמן שלו, שבר אותו. הנרי הרגיש כאילו הוא אשם בהישרדות שלו, בעוד שחבריו נרצחו. זה היה האופי שלו: לא להראות שהוא שמח או במצב טוב בזמן שלאחרים רע. זה הנרי, ולא רק בפעם ההיא - בכל החיים".
