זו כמובן קלישאה לומר שאלה ימים בהם הכל מקבל פרופורציות, אבל הכל באמת באמת מקבל פרופורציות. כל כך הרבה מההבלים שאנחנו מתעסקים בהם בכל יום נראים פתאום בדיוק מה שהם. הבלים. אבל כשהכל כל כך מעיק, לפחות חלק מההבלים האלה הם עכשיו משהו להתגעגע אליו. למשל, איך רק לפני שנתיים העולם איבד את דעתו הקולקטיבית כי - איזה מגוחכים היינו - מתעמלת החליטה לפרוש מתחרות באולימפיאדת טוקיו.
זריקה מבחוץ - המדור של ציפי שמילוביץ'
בלי קהל ביציעים, אבל עם הרבה מאוד עיתונאים ומול הרבה מצלמות, הדהימה סימון ביילס בהחלטה לפרוש באמצע התחרות, אחרי שהגיעה למקום מסוכן באמת כשאיבדה באוויר את הקשר בין המוח לגוף. "twisties" (פיתולים) קוראים לזה המתעמלים - מצב בו הגוף והנפש של המתעמל אינם מסונכרנים באוויר. זה משהו שמגיע בדרך כלל כתוצאה של אירוע נפשי, ומהווה סכנה פיזית אמיתית.
הכל התפוצץ אצל ביילס באותו רגע: הטראומה שסחבה כל השנים כמי שעברה תחת ידיו המפלצתיות של לארי נסאר והיותה ניצולת שערוריית ההתעללות המינית המחרידה בתולדות הספורט; הבידוד הארוך של הקורונה; הלחצים הבלתי פוסקים להדהים את העולם בכל הופעה. אבל בניגוד לאתוס שהוכנס לראשה כל חייה, בוודאי כאמריקאית, ביילס לא התכוונה לעשות את מה שהנורמה המעוותת דרשה ממנה: להתחרות עם הכאב, דרך הכאב, להתגבר עליו. היא הרגישה לא טוב, והייתה אמיצה מספיק להגיד את זה בקול רם.
העולם השתגע באופן שהיה מביך גם בתקופות בלי פרופורציות, והרשתות החברתיות העליבו את ביילס בכל כינוי אפשרי, כולל, כצפוי, שפע של גזענות. היא ויתרה על חמישה אירועים בטוקיו, חזרה להשיג מדליית ארד רועדת בגמר הקורה, ונדמה היה כי בכך תמה הקריירה של מי שכבר אז הייתה המתעמלת הגדולה בהיסטוריה. לא רק בגלל אירועי טוקיו, אלא גם כי היא הייתה בת 24. זה גיל שבו מתעמלות אמורות לשכוח שפעם עשו סלטות על קורה בעובי 10 ס"מ. אבל סימון ביילס אף פעם לא עשתה מה שחושבים שהיא צריכה לעשות, אז בשבוע שעבר חזרה למרכז הבמה וזכתה בעוד מדליות ועוד אליפות עולם.
משמעות ההצלחה
עד לפני חמישה חודשים עדיין לא היה ברור אם ביילס אכן תחזור אי פעם להתחרות. "דיבור אמיתי", היא צייצה בטוויטר, "באמת לא חשבתי שאחזור". אבל עכשיו המתעמל/ת המעוטר/ת ביותר בהיסטוריה, ומועמדת לגיטימית לתואר הספורטאי/ת הגדול/ה אי פעם, מחזיקה במספרים באמת פנטזיונרים: 37 מדליות באליפויות עולם ואולימפיאדות, כולל חמש בשבוע שעבר באנטוורפן, שם גם זכתה בתואר אלופת העולם בקרב רב בפעם השישית, 10 שנים אחרי הזכייה הראשונה. אפילו יותר מהמספרים והמדליות, זו הדרך שלה חזרה להתעמלות תחרותית שמגדירה מחדש את הספורטאי כאדם, ומאתגרת את כל מי שעדיין לא מצליח להבין שספורטאים חייבים לדאוג גם לבריאותם הנפשית. עכשיו התעמלות זה רק משהו שסימון ביילס עושה, זה לא מה שהיא. ההבדל הנפשי הוא עצום.
באנטוורפן זו כבר הייתה סימון ביילס המוכרת, קלילה ומאושרת מתמיד, נהנית מהרגע ונעטפת באהבת הקהל, כי מסתבר שאנשים דווקא כן אוהבים לראות ספורטאים פגיעים. בשנתיים שעברו מאז אולימפיאדת טוקיו, הייתה ביילס בטיפול אינטנסיבי, ומצאה אושר בנישואים לשחקן הפוטבול, ג׳ונתן אוואנס. היא הגיעה לאנטוורפן עם המטפלת הצמודה שלה, היא משתמשת בטכניקות הדמיה, משננת לעצמה ציטוטים, מחקה אפליקציות של מדיה חברתית מהטלפון, ומדברת שוב ושוב בפתיחות על משהו שרק לפני שנים ספורות ספורטאים עוד היו פוחדים להעלות בקול רם. "משמעות ההצלחה עבורי קצת שונה עכשיו מבעבר", אמרה ביילס, "עכשיו זה פשוט להופיע, להיות טובה, ליהנות. יש לי ציפיות, אבל אני לא אתאכזב אם לא אשיג משהו".
כל זה לא אומר שהיא עדיין לא בכושר פיזי באמת מדהים. עדיין אקרובטית אמיצה שמגיעה לדרגות קושי שמתעמלות אחרות אפילו לא מנסות באימונים. עדיין גם בעלת כוח עצום וגם אמנית חיננית. תרגיל הקרקע שלה במהלך התחרות הקבוצתית באנטוורפן נחשב לאחד הטובים שנראו אי פעם. היא גם ביצעה שם אלמנט חמישי שייקרא על שמה, אבל לפחות פעם אחת העדיפה שהמאמן שלה, לורן לנדי, יעמוד לצדה בקפיצה מסוכנת. זה מביא לניכוי אוטומטי של חצי נקודה, אבל ביילס מוכנה עכשיו לספוג את זה. היא לא צריכה להוכיח שום דבר, היא כן צריכה להרגיש בטוחה כשהיא מנסה את התרגילים המסוכנים ביותר שמישהי ביצעה אי פעם.
לצלילי "יוניקורן" של נועה קירל
ספורט של אנשים קצת יותר מבוגרים
ממש בזמן שביילס התחרתה באנטוורפן, אושפזה בארה"ב מרי לו רטון, המתעמלת האמריקאית הראשונה שזכתה בזהב אולימפי בקרב רב. היום בת 55, נלחמת לו רטון על חייה בעקבות סיבוכים של דלקת ריאות נדירה. באולימפיאדת לוס אנג׳לס 1984, כשהפכה לגיבורה אמריקאית, היא הייתה רק בת 16, זה היה אז ספורט של ילדות, שעברו מה שעכשיו ברור שהייתה התעללות נפשית ופיזית. ילדות שלא אכלו כמו שצריך, לא נהנו מהילדות שלהן, איבדו את כל שמחת החיים. אחר כך בא גם לארי נסאר, והתוצאה של כל זה היא שהיום התעמלות הנשים הופכת לספורט של אנשים קצת יותר מבוגרים. סימון ביילס מובילה את הדרך גם כאן. טווח ואורך הקריירה שלה מאפשרים לראות למה בני אדם מסוגלים כשהם מקשיבים לעצמם.
אולי ביילס תהיה באולימפיאדת פריז ואולי לא - היא עצמה עוד לא יודעת, וכחלק מהתרפיה שלה היא מספרת שהיא חיה את הרגע ולא מעבר לזה. זה לא משנה. החזרה המפוארת של סימון ביילס באליפות העולם שמה אותה בדרגה אחרת אפילו בתוך שיחת 'הגדולים בכל הזמנים', וגם מזקקת את יופיו של ספורט כשהוא לא משחק סכום אפס שמבוסס רק על תוצאות. וזה עוד מגיע ממישהי שגם במשחק התוצאות אין לה מתחרים.
