דפני מורלי צפתה בילדותה בלא מעט סרטי דיסני, אבל היא לא חלמה להיות הנסיכה כשתגדל. היא דווקא קינאה בפיות, או בכל דמות לה היו כנפיים, יודעת שזה בלתי אפשרי ובו זמנית שואפת למה שבלתי אפשרי - לעוף. אז היא החלה להתנסות במה שהכי קרוב לכך. בהתחלה בחרה בענף ההתעמלות, שם נהנתה מהרגעים בהם הגוף מרחף באוויר עד הנחיתה על הקרקע והרגישה שמצאה את ייעודה. אחרי שפרשה מהענף עמוס הדרישות הצטרפה לקרקס ולבסוף גילתה את הענף המושלם עבורה: תעופת גוף.
לא רבים יודעים אבל תעופת גוף הוא ענף ספורט לכל דבר ועניין, שמצריכה "בסך הכל" מנהרת רוח (מעין אקווריום שקוף ועגול) כדי להיפרד מכוח הכבידה. למרות ניסיונות להכניס את הענף למשחקים האולימפיים בפריז 2024 הוא נותר בחוץ, אבל עדיין מושך אליו לא רק אנשים שמגיעים לאירועים חד פעמיים, אלא חובבי ריקוד שרוצים להתנתק מהרצפה.
דפני מורלי - כך זה נראה באליפות העולם בצניחה
מורלי, שכיום בת 40, התאימה לכל הקריטריונים שקשורים לתעופת גוף, ביצוע תרגילים באוויר ורצון עז לרחף, כך שאין פלא שמהר מאוד הפכה לאלופת ישראל בענף המתפתח. כדי לכלכל את עצמה ואת כל הטוב הזה שקיבלה, היא עבדה במקביל בתור מורה בענף, שבין היתר מלווה גם את תלמידיה לתחרויות ברחבי העולם.
לדבריה, הענף, שבו מתחרים נשים וגברים יחד, תפס יפה בישראל, למרות שהרצון שייכלל במשחקים האולימפיים נמוג. "תמיד יש תקווה שזה יקרה מתישהו, אני בספק אם זה יהיה בתקופת החיים שלי", היא אומרת בחצי חיוך. "ככל שידוע לי, זה לא יכנס גם לאולימפיאדות הבאות. אנחנו נשארים אופטימיים בענף, יש תחרויות, יש משחקי עולם. אני עושה את זה בשביל עצמי, וכרגע יש לי את האפשרות להתאמן בצורה מאוד מספקת. לרוב אנשים רודפים אחרי הטכניקה, ניקוד, דרגת קושי. לי יש להט אחר".
"יש תגובות מהקהל"
את מתחרה בקטגוריית הפרי־סטייל. מה את יכולה לספר עליה?
"קטגוריה מאוד סובייקטיבית. השיפוט מאוד קשה, זה לא ענף מדיד. יש צעד אמנותי, פרזנטציה. אני מגדירה כאמנותי משהו שבשבילך יכול להיראות או להיות אחר. מה שאני חושבת שמדהים ומהמם יכול להתפרש אחרת. יש קווים לקבוע ציונים. בזמן הקורונה עשיתי קורס שופטים להבין את הצד השיפוטי של הדבר כשאני ניגשת לבנות רוטינה".
את ההתעמלות עזבת לפני גיוסך לצבא ואחריו הצטרפת לקרקס. זוכרת איך הכל התחיל?
"קודם כל, הבנתי שההתעמלות תיגמר גם ככה עד גיל 22 בערך, כי אחר כך הספורטאיות 'זקנות'. לא רציתי להפוך למאמנת. הקרקס היה מעבר מהתעמלות על הקרקע להתעמלות באוויר ואני זוכרת שממש התלהבתי, אמרתי לעצמי 'זה לעוף!'. נהניתי מהקרקס, גם הרווחתי כסף וגם משהו בלב שלי אמר לי 'כל השנים בהתעמלות השתלמו, יש לך את הרקע המתאים ואת עושה את זה'. ואז התלמידות שלי שם קנו לי מתנה צניחה חופשית".
זה לעוף על מלא.
"כשהדלת של המטוס נפתחה זה בדיוק מה שאמרתי! זה לעוף! עשיתי קורס צניחה חופשית, התחריתי שש שנים בקטגוריית פרי־סטייל, עד שפתחו את המנהרה בארץ. ברגע שזה קרה ידעתי שאני רוצה לעבוד שם כדי להשתפר. גם גיליתי את הענף התחרותי בתוך המנהרה וזה הזכיר לי מאוד את ההתעמלות".
מה למשל?
"יש את האווירה של התחרות, בשונה מצניחה שם את לבד, והרמה הרבה יותר גבוהה כי אני צריכה ללמוד להיות מדויקת, לעשות הכל באקווריום קטן. רואים את הקהל, למרות שלא שומעים אותו, ויש תגובות. בונים ריקוד שזה גם התעמלות, גם אני עפה, מתחרה. וככה עזבתי את הקרקס. נהיו לי גם הרבה תלמידים בתעופה".
בשנה שעברה חל שינוי בחייה, כאשר לפני אליפות העולם חברת FLYBOX בראשון לציון הפסיקה את הסכם החסות עמה, והיא נשארה ללא ספונסר. אם כבר הוזכרו הנסיכות מהאגדות, כאן קרה סיפור סינדרלה לכל דבר. כשהיא כבר על סף ייאוש, הגיע משום מקום ספונסר מגרמניה, לו יש מנהרות רוח ואת הטכנולוגיה המתאימה. את תפקיד הנעל מחליף לא אחר מאשר האינסטגרם, בו מורלי שיתפה את תרגיליה. "הוא נחשף לסרטון שלי, מאוד אהב אותו והתחיל לעקוב אחריי".
איך נוצר הקשר העסקי?
"אנשים בתעשייה הכירו אותו ואמרו לי 'וואו, הוא משתף חומר שלך'. הם רמזו לו שנשארתי בלי ספונסר. בהתחלה הוא החליט לתת לי חסות לאליפות העולם עצמה. לא חשבתי שזה משהו אמיתי בכלל. הוא כתב לי 'שמעתי שאין לך ספונסר, את מוזמנת לבוא אליי למנהרה שלי ולעוף. אני נותן לך כמה זמן שתצטרכי כדי להתכונן לתחרות'. באות רגע לא האמנתי".
דפני מורלי בפעולה
(צילום: פרטי)
מה גרם לך בכל זאת לנסוע אליו ולגרמניה?
"הייתי אמורה להיות שם גם ככה, ללוות את התלמידות שלי לאליפות גרמניה ואמרתי לו שאולי אקפוץ אחרי התחרות. כל הזמן הזה חשבתי שזה טוב מדי, שזה סתם. מי ייקח בן אדם שהוא לא מכיר, ועוד יהיה ספונסר. הגעתי, התאמנתי שם שבוע. זה לא הספיק כדי להתאמן להתחרות, אבל רציתי להיות שם כדי להראות שגם בלי FLYBOX אני יכולה להתחרות. אחרי אליפות העולם הוא כתב לי שמבחינתו הוא ממשיך להיות הספונסר ושאגיע כמה שאני רוצה. זה לא היה פשוט. כל החיים שלי בארץ, העבודה שלי בארץ, המשכתי להדריך והיו לי הרבה תלמידים".
"כל פעם שאני מסיימת לעוף אני עם דמעות"
חיים על הקו של ישראל-גרמניה.
"כן, נסעתי בשנה אחת מדי חודש. הבנתי שהשבוע הזה של הנסיעות שאני לא עובדת בו אלה ימים שאני כן מוציאה בהם כסף על הטיסות, על המחייה. באותו שלב גם קיבלתי רק זמן אימונים, שזה גם הרבה, העלויות גבוהות. באיזשהו שלב הוא אמר שאם ארצה לבוא לגרמניה הם יעזרו לי עם הכל: דירה, עבודה במשרה מלאה או חלקית. הייתה מחשבה לעזוב בסביבות פברואר השנה, ואז הגיע 7 באוקטובר".
איפה היית באותה שבת ארורה?
"באותו יום חזרתי לארץ ממחנה אימונים בפינלנד. נחתתי ב-3 בבוקר. ב6 וחצי התחיל כל הבלגן, אזעקות. הייתי בראשון לציון. ב-16 באוקטובר הייתה אמורה להיות בגרמניה מסיבת 30 שנה לתעופת גוף, משהו גדול שהספונסר ארגן. הייתי מוזמנת עם כל המי ומי. אמרתי לו שביטלו לי את הטיסה ולא ראיתי את עצמי נוסעת למסיבה שם. הוא רצה שאגיע, אמר שזה חשוב שאראה נוכחות".
איך הרגשת עם הניגוד הזה של שם מול פה?
"באותם ימים כל המדינה כבתה, ולי היה קשה להיות לבד בראשון לציון, היו בעיר הרבה אזעקות. הייתי בלחץ, היה לי מפחיד. הוא מצא עבורי טיסה אחרת ושילם עליה. הכחשתי את המצב, אמרתי זה ייגמר תוך שבועיים, למרות שהמימדים של מה שקרה התחילו להיחשף. זה נגע כמעט בכל בית בארץ. לקחתי מזוודה לעשרה ימים, אבל לא הייתה לי טיסה חזרה. בלי תכנון, נשארתי".
ולא חזרת מאז אפילו לביקור?
"לצערי אבא שלי נפטר ואחרי ארבעה חודשים הגעתי לארץ לשבעה, לא הספקתי אפילו להלוויה. גם אימנתי קצת בזמן הזה. איך התלמידים שלי הגיבו לזה שנעלמתי? הם ידעו שלקראת פברואר אני עוזבת, הכנתי אותם לזה, בסוף מצאתי את עצמי בחו"ל לפני. כמה שהיה קשה, רגשות האשם שהמשפחה בארץ ואני לא, זה לא שהיה לי מה לעשות. ידעתי שגם שתכנונים להמשך יתבטלו אם אשאר כי אין טיסות. עשיתי החלטה מושכלת להישאר כבסיס בגרמניה. התחלתי להתאמן פה ולעבוד עבודה סדירה, אבל כל דבר יהיה קשור למה שקורה בארץ".
מה הכוונה?
"לפני התחרות הראשונה שלי העונה, הזמנתי חליפת תעופה בהשראת כל מה שקרה. חליפה לבנה לגמרי עם כתם אדום, כמו דם. בחרתי מוזיקה מסינמה פרדיסו, המוזיקה בסרט מאוד מרגשת אותי. החלטתי שהשנה לא אכפת לי מדרגת הקושי או המיקום, אני רוצה להביא סיפור וזאת תהיה הרוטינה שלי כשהמטרה היא לחשוף אותו לכמה שיותר אנשים".
אילו תגובות את מקבלת?
"התלבושת לא מעוצבת בצורה מחרידה, אלא מעודנת. בהתחלה אמרו לי שהחליפה יפה, אחר כך כשנכנסו לפרטים הבינו שזה דם ויש חתכים. זה כן נוגע באנשים. הגעתי למקום השלישי, זו תחרות מאוד חשובה בעולם התעופה, וקיבלתי את הפידבק שרציתי. כל פעם שאני מסיימת לעוף אני עם דמעות. גרמתי גם לאנשים לבכות, להיות בהלם, זה נגע בהם. זאת הדרך שלי לספר קצת ממה שעובר עלינו, עלי, ממה שאני מרגישה. זה קרה גם באליפות גרמניה, שם זכיתי במקום הראשון ואחר כך בתחרות בפינלנד. יש כעת אליפות עולם במקאו, שם זאת הבמה הגדולה".
"הרבה זמן הרגשתי לא שייכת"
בגרמניה דפני לא מרגישה את הלחץ הישראלי המסורתי על כתפיה. היא כאמור בת 40 ("רוב המתחרים צעירים ממני, אבל לי, מעבר לכישרון, יש זמן תעופה וככה מגיעים להישגים") ומרצינה כשנשאלת על צפי חזרה לישראל, אם קיים כזה בכלל. "תראי", היא אומרת כשמוצאת את המילים. "הרבה זמן, הרבה שנים, לא רציתי לגור בארץ, פשוט לא היה לי האומץ לקום וללכת. עצוב לי להגיד את זה, אני מאוד גאה לייצג את ישראל, אבל איפשהו מאוד קשה לגור פה. אני לא הבן אדם הכי נורמלי, בחרתי לא להיות נשואה, לא להיות אמא. המנטליות הזאת לא מתאימה לי. הרבה זמן הרגשתי לא שייכת".
"גם בפן הכלכלי", היא מוסיפה. "כשעבדתי בארץ הרווחתי בסדר, אבל לא היה נשאר לי כלום. שכר דירה מופקע, אוכל מופקע. זה רק הולך ומדרדר. בפעמים הראשונות שלי בסופר פה הייתי מחשבת לפי המחירים בארץ, ואז ראיתי שאני משלמת חצי ואפילו פחות. זה כן קשה להיות רחוקה מהמשפחה, בטח אחרי המוות המפתיע של אבא. אבל בסופו של דבר עשיתי בחירה".
מדי פעם היא מחפשת את המילה המתאימה בעברית, מודה שפתאום קשה לה עם השפה כשהיא כמעט לא משתמשת בה ביומיום. ועדיין דפני נשמעת שלמה עם עצמה כשהיא אומרת: "כל החיים שלי אני עושה ספורט שקשור באקרובטיקה, אני שומרת על הגוף שלי ופעילה. אני מניחה שמתישהו הגוף ייתן את אותותיו, כרגע אני מרגישה בשיאי".
פורסם לראשונה: 10:49, 12.04.24
