המהומות פרצו ברחבי בלגיה, לא רק בנקודה אחת. הפרות סדר, הפיכת מכוניות, שריפות, ניפוץ חלונות ראווה, תחנות מטרו נסגרו, כמה שוטרים נפצעו. זה קרה מיד לאחר ההפסד של נבחרת בלגיה למרוקו בשלב הבתים, והאינסטינקט אומר שמדובר באוהדים שזעמו בגלל ההפסד הלא צפוי. בדיוק להפך. זו הייתה חגיגת המרוקאים־בלגים שהתלקחה. הם חיים באירופה, אבל בתוכם נמצאת המולדת, שאותה מייצגים ואוהבים. בדיוק כמו רוב שחקני הנבחרת שלהם.
מונדיאל 2022 ב-ynet - היכנסו למתחם המיוחד
"אריות האטלס" נקראים שחקני נבחרת מרוקו, שלא בדיוק נולדו באזור הרי האטלס שבחבל המגרב, בצפון־מערב אפריקה. לפחות רובם. המונדיאל הזה כבר קיבל את הכינוי "מונדיאל המהגרים". לא פחות מ־130 שחקנים בטורניר לא נולדו במדינה שאותה הם מייצגים. אבל מרוקו היא סיפור אחר, עוצמתי יותר. הנבחרת הראשונה בתולדות הטורניר עם למעלה מ־50 אחוז משחקני בסגל (14 מתוך 26), שאינם ילידי המדינה, כולל כל הכוכבים הגדולים. מצד שני הם ממש לא כאלה שמנותקים לגמרי מהמדינה – בסגנון החיבור של כמה יהודים לנבחרת הבייסבול ששלחה ישראל לאולימפיאדה–אלא בעלי שורשים חזקים, שבבתיהם עדיין מרגישים היטב את מרוקו, דוברים את השפה.
השוער יאסין בונו נולד בקנדה, ועבר למרוקו בגיל צעיר. אשרף חכימי נולד בספרד וגדל בריאל מדריד, נוסייר מזראווי נולד בהולנד וגדל באיאקס – שניהם התפתחו באקדמיות כדורגל אדירות. הקפטן רומן סאיס יליד צרפת, כך גם החלוץ סופיאן בופאל, ואפילו המאמן וואליד רגראגי. חכים זייש וסופיאן אמרבאט, מהשחקנים הבולטים ביותר בנבחרת, לא רק נולדו בהולנד אלא אף ייצגו את הנבחרות הצעירות שלה. הרשימה נמשכת.
השינוי הדרמטי של מוניר אל־חדאדי
הקירבה לספרד גורמת לכמות גדולה של מרוקאים להגיע אליה, ואז להישאר או להמשיך במסע לאחת ממדינות מערב אירופה האחרות. לפי הערכות, מספר המרוקאים בתפוצות – כלומר מחוץ למדינת האם – מתקרב לחמישה מיליון. רובם בצרפת, שם נמצאים מעל מיליון מרוקאים, בספרד, באיטליה, בהולנד ובבלגיה. גל ההגירה הראשון התרחש עוד בשנות ה־60, כשתושבי צפון מרוקו יצאו לעבודה במפעלים באירופה, וחיו בעוני במקום חדש. המצב הכלכלי הביא את הילדים לשחק כדורגל, והקרבה למועדוני ענק גרמה לכך שהיו מי שאיתרו אותם.
רז שכניק חזר מקטאר לישראל ומסכם את חוויית המונדיאל
(צילום: משי בן עמי)
במונדיאל 86 הפכה מרוקו לאפריקאית הראשונה שמעפילה לשלב הנוק־אאוט, ורבים קישרו את ההצלחה לזהות המרוקאית, לאכפתיות למען המולדת. היו כאלה שסלדו מהרעיון לצרף לנבחרת שחקנים שלא נולדו במרוקו, אבל עכשיו כבר מדברים על זהות חדשה, של הדור הבא. "מה שחשוב הוא הדם שזורם בגוף, רק זה", אמר לי אתמול עיימאן, אוהד שהגיע לקטאר מאזור העיר סלא, שבצפון מערב המדינה. "הדם הוא הקובע מי אתה, ונבחרת מרוקו כוללת דם מרוקאי, זה מה שמשנה לנו. וגם אהבה, השחקנים צריכים לאהוב את המדינה, ולפי התוצאות רואים שהם אוהבים".
השינוי הדרמטי לא היה מתאפשר ללא מוניר אל־חדאדי, שמשחק היום בחטאפה. יותר נכון, לא היה מתאפשר אם מוניר לא היה נתקל בבעיות. החלוץ, שלא זומן למונדיאל, נולד בספרד, גדל בברצלונה ונחשב בעבר לכישרון על. במרוקו רצו שישחק אצלם, אבל ספרד לא התכוונה לאבד מישהו שנראה כמו הדבר הגדול הבא. מוניר זומן לנבחרת הבוגרת של ספרד, ערך הופעה אחת, וכך נסגרה בפניו הדלת לייצוג מרוקו. לפחות זמנית.
מרוקו פנתה לפיפ"א במטרה לשנות את החוק, שקובע כי הופעה בנבחרת בוגרת אחת מונעת מעבר לנבחרת אחרת. זה לקח כמה שנים, אבל פיפ"א אכן שינתה את החוקים, ומ־2020 רק שלוש הופעות גורמות למניעה כזו. כך נפתחה הדלת בצורה רחבה יותר, והזמינה דרכה שחקנים.
"לעשות את סבא וסבתא גאים"
בעבר היו יותר מרוקאים שייצגו נבחרות אירופיות, אבל היום יותר כדורגלנים בוחרים במדינת האם, לא רק בזכות האפשרות אלא מרצון. כך למשל בילאל אל־חאנוס מגנק, צעיר שחקני מרוקו במונדיאל, רק בן 18. הוא זומן לנבחרת בלגיה אבל בחר במרוקו, "כדי לעשות את סבא וסבתא גאים", ואינו היחיד שמדבר על הדורות הקודמים. "ההורים שלי מרוקאים, הסבים והסבתות שלי מרוקאים, ובכל פעם שאני נוסע לשם אינני יכול אפילו לתאר ההרגשה במילים", אמר בעבר אמרבאט, קשר פיורנטינה. "מרוקו זה הבית שלי. הולנד גם הבית שלי, אבל מרוקו מיוחדת".
הערב, בשמינית הגמר מול ספרד, האצטדיון כולו אמור להיות צבוע בצבעי מרוקו. הם מגיעים בהמוניהם, רובם המכריע מהמדינה עצמה, אבל לא רק. יש אוהדים ממדינות ערב אחרות, והמון מרוקאים בני מהגרים שנולדו וחיים באירופה, כמו אותם שחקנים מדוברים. כששואלים: מאיפה אתה? מקבלים פעמים רבות תשובה בסגנון "הולנדי-מרוקאי" או "מרוקאי בבלגיה". הזהות נשמרת.
"אני חי בבלגיה, אבל קודם כל מרוקאי וערבי מאפריקה", אומר וואליד, שלא תיכנן להישאר בדוחא כל כך הרבה זמן עם הנבחרת שלו. "יש לי בית באירופה, אבל מרוקו זה הבית שבלב. אם בלגיה הייתה משחקת נגד ספרד, אז הייתי אוהד אותה, היא נתנה למשפחה שלי מקום בשעת צורך". ואז הוא מוסיף בחיוך: "אבל היא לא עלתה".
לפי מחקר שפירסמה לפני כשלושה חודשים "המועצה למרוקאים בתפוצות", ארגון ממשלתי, 61 אחוז מהצעירים בעלי השורשים המרוקאים בטווח הגיל שבין 18 ל־35– כלומר אלה שלא נולדו במרוקו עצמה – מבקרים במדינה מדי שנה. הקרבה נשמרת. הקשר למדינה בולט עוד יותר באירוע בינלאומי גדול כמו המונדיאל. אותם צעירים, כולל השחקנים כמובן, יכולים להרגיש שהם חלק מהעם.
"אין כמעט בית במרוקו שאין בו חבר משפחה שחי מחוץ למדינה", אומר מוחמד בן־מוסא, פרופסור באוניברסיטת שרג'אח שבאיחוד האמירויות. "הנבחרת נתפסת כמייצגת את הפן החשוב מאוד של הזהות המרוקאית. בשבילם, לחיות ולהצליח בחו"ל, כמו אותם כדורגלנים, זה מקור לגאווה".
את הגאווה הזו נבחרת מרוקו כבר השיגה אבל הם מאמינים, גם שחקנים וגם אוהדים, שאפשר להעצים אותה עוד יותר עם ניצחון על ספרד ומקום ברבע גמר מונדיאל. לא משנה מי נולד איפה, החשוב הוא שכולם מרגישים מרוקאים.
