1. פורמט ליגת האומות, שמעניק הזדמנות שנייה לנבחרות שלא ניצלו את ההזדמנות הראשונה לעלות לטורניר גדול, כמו נהגתה על ידי ראשי הכדורגל הישראלי. אינטרס של מי זה, של הולנד? של פורטוגל? הרי מה יכול להיות יותר מתאים לנו, שלא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות, מלקבל אחת נוספת על חשבון הבית? פלייאוף העלייה ליורו, שבו נבחרת ישראל תפגוש הערב (21.45) את איסלנד בחצי הגמר בבודפשט, הוא ישראלי כמו כובע טמבל, שקפקפים ו"יהיה בסדר".
מה שמיוחד במשחק הערב, שהוא לא סתם "עוד הזדמנות" שניתן לקבל תמיד – זו ההזדמנות האחרונה שבתוך ההזדמנות הכי גדולה. לפני ארבעה חודשים הסתיים בקול ענות חלושה מה שהיה קמפיין המוקדמות המבטיח ביותר שהיה לנו מאז ומעולם. שווייץ חלשה מהרגיל, רומניה, קוסובו – וכל זה כשמקום שני שווה עלייה אוטומטית ליורו. איפה סיימנו? כמובן, במקום השלישי.
דסה: "להיות בנבחרת זה לא דבר מובן מאליו"
(צילום: באדיבות ONE)
פספוס העלייה ליורו הזה דרך המוקדמות הוא אולי גדול הפספוסים של נבחרת ישראל מאז הצטרפה לאירופה. עכשיו, אחרי שהחלקנו על בננה והכל נשפך על הרצפה, מושטת מאי שם יד עם כוס חדשה. זו הסיבה לכך שההזדמנות הקרובה, דרך הפלייאוף, היא כנראה היקרה ביותר שניתנה או תינתן לנו. זו הזדמנות אחרונה לתפוס בקצות האצבעות את מה שכבר היה לנו בכף היד, שספק אם יהיה כל כך בר־השגה בעתיד.
נכון, ישראל כבר הייתה במעמד הזה בדיוק לפני היורו הקודם, אך הפעם תחושת האפשר – או שמא אשליית האפשר, זה עוד נתון לבירור – גדולה בהרבה. הפעם לא צריכים לעבור את סקוטלנד בחוץ בתור התחלה, אלא לנצח את איסלנד המידרדרת במגרש נייטרלי עם רוב ישראלי ביציעים. בגמר, אם וכאשר, תמתין אוקראינה או אולי בכלל בוסניה – לא סרביה החזקה יותר.
הכל מציב את ישראל בצומת הכרעה שממנו אפשר לפנות לשני כיוונים רחוקים מתמיד – או הצלחה חסרת תקדים, או תחושת פספוס צורבת מאי פעם. ההגליה הכפויה להונגריה וצרות היומיום במדינה מעמעמות את חרדת הקודש שלבטח הייתה מקדמת את המשחק לו היה מתקיים בישראל ובזמנים שלווים יותר, אך מרגע שתשמע שריקת הפתיחה כל שיישאר הוא התחושה המוכרת כל כך של עכשיו או לעולם לא. אולי הפעם, לשם שינוי, לא יהיה לעולם לא.
2. זה דור הזהב של הכדורגל הישראלי. אמרו את זה בעבר על איל ברקוביץ', חיים רביבו ובני דורם, אבל עכשיו זה באמת. אין דרך להתחמק מזה. אוסקר גלוך עשוי להפוך בשנה הקרובה לשחקן של 20 מיליון יורו וצפונה. ענאן חלאילי אולי ילך בדרכו, אולי יתעלה עליו. שניהם, ילידי 2004, הפכו את מנור סולומון, שעוד לא מלאו לו 25, לחדשות ישנות. תרמה לכך הפציעה שממנה הוא סובל ושגרעה אותו מסגל הנבחרת, אך לא רק.
הדבר לא נאמר כביקורת על סולומון – מה יש לבקר שחקן שכבר ניפק קבלות בפרמייר־ליג – אלא כעדות לשפע הנדיר בענף. בעבר, מטאור מסוגו של סולומון היה מפציע מאי שם ובמשך עשור ויותר לאחר מכן היה נותר בודד בשמיים של הכדורגל הישראלי, זה שכל התקוות מונחות על כתפיו. כך קרה עם יוסי בניון, שהקשת של הקריירה של סולומון מתכתבת היטב עם שלו – שניהם התבלטו מהרגע הראשון כחדי־קרן, שניהם יצאו לאירופה והצליחו שם. רק שבניגוד לבניון, שנותר למשוך את העגלה לבדו לאורך כל הקריירה, אל סולומון מצטרפים שניים נוספים עוד לפני שהגיע בעצמו לשיא.
גלוך וחלאילי הם ילידי אותו שנתון, אך פרצו במועדים שונים, וכך מצא את עצמו הכדורגל הישראלי בסיטואציה נדירה שבה אחת לשנתיים־שלוש הוא פוער פה בתדהמה נוכח פריחתו של שחקן חדש שאפשר להישבע שהוא, ורק הוא, יהיה הכי גדול שהיה פה. כך אמרו על סולומון כשלקח את הכדור במדי מכבי פ"ת והחל לפרפר באגף. כך אמרו על גלוך כשדהר במרכז המגרש ולא עצר עד שהניח את הכדור ברשת. כך אומרים עכשיו על חלאילי, שבשיאו הוא מהיר מהרוח וחזק מכל מה שנקרה בדרכו. שלושה שחקנים של פעם בדור התקבצו בדור אחד, ובסינרגיה מושלמת, כאילו הוריהם תיאמו זאת מראש – סולומון ידאג לכנף שמאל, חלאילי לימין וכך יתאפשר לגלוך לשחק במקום שהכי מחמיא לו, באמצע.
פציעתו של סולומון (אתמול גם התברר שעבר ניתוח נוסף, שלישי במספר) מרסקת את האידיליה הזאת, תחייב את החלפתו בשחקן נוצץ פחות ותוביל כנראה להסטתו של גלוך לאגף. השילוש הקדוש הזה עוד ישתף פעולה יום אחד, אבל היום היחיד שחשוב הוא היום הזה, שיאלץ את גלוך וחלאילי להתבגר טרם זמנם. האם שניים שטרם מלאו להם 20 יכולים להוביל את ישראל למקום שבו הייתה בפעם האחרונה לפני שאפילו ההורים שלהם נולדו? אולי. האמונה היא המשאב הכי חשוב למי שלא הצליח להגשים, ועכשיו יש במי להאמין.
3. בקצה הרחוק ביותר מחלאילי וגלוך, המייצגים את המחר של הכדורגל הישראלי, ניצב ערן זהבי – נציגו של האתמול המתאמץ בכוחותיו האחרונים, וגם מצליח, להיות רלוונטי גם בהווה. הימצאותו בנבחרת חרף התנגשות האגו הגדולה עם יוסי בניון – שני אנשים שהחיים עיצבו כעקשנים אך לשם שינוי הסכימו ללכת מטר זה לקראת זה – היא נס. לא רק בגלל שבענף של צ'ילבות, שבו לכל בן אדם יש זיכרון של פיל, סכסוכים לא נוטים להיפתר אלא להשתרש. זה בעיקר נס מקצועי.
לנבחרת ישראל יש שפע של קשרים ודלילות בהגנה, אבל אם יש מומחיות אחת שבה היא לא התברכה בבעלי מקצוע רבים, זו הבקעת שערים. זהבי הוא סנדלר. יש חשש אמיתי שברגע שיתלה את הנעליים, לא יהיה עוד מי שישמר את האומנות הזאת והיא תעבור מן העולם. רק בארכיון ימצאו עדויות לכך שפעם היה דבר כזה, חלוץ ישראלי שכובש וכובש וכובש.
בניגוד לשחקנים אחרים, שהמשחק מול איסלנד פוגש אותם בתזמון לא מושלם, לזהבי הוא בא בדיוק בזמן. בששת המשחקים האחרונים הוא השיל את קורי העכביש שהתעבו על נעליו במהלך הבצורת הארוכה, ועם שבעה שערים – ארבעה רצופים ברגל שמאל, החלשה שלו – הזכיר למי שהתפתה לשכוח שלפחות בכל הקשור להבקעת שערים, אין בלתו.
בניגוד לנבחרת, שההזדמנות האחרונה שלה היא אחרונה רק עד שתגיע ההזדמנות הבאה, אצל זהבי זו באמת ההזדמנות האחרונה. זה המאני טיים שלו. ניסיון העבר מלמד שברגע האמת, זהבי מגיע. בתוך ראשו יש כבר שעון שמצלצל.
פורסם לראשונה: 01:30, 21.03.24
