שעה קלה לאחר ששני אוהדי הפועל ת"א פרצו למגרש בניסיון להתעמת עם מתן עמבר, שוער הפועל נוף הגליל, ואף אחד כבר לא זכר מי זה מתן עמבר. אף אחד גם לא זכר את אוהד מכבי ת"א שביקש לעשות אותו דבר לשוער בני ריינה, גד עמוס, לפני שבועיים ונעצר מטרים ספורים לפני כי חברת האבטחה של מכבי ת"א היא כנראה טובה יותר. ככה זה בכדורגל הישראלי – עם אירועי האלימות הקודמים עוטפים דגים. למרבה הצער, יש הרבה דגים בים.
בניגוד לעיתונים, לפעמים אפילו לא צריך לחכות למחר כדי להפוך את החדשות לאריזות. המשחק של הפועל ת"א עוד לא הסתיים, ושריף כיוף, שוער מכבי חיפה, גילה שאוהדים זה לא הדבר הכי גרוע שיכול להגיע מהיציע. שניים מארבעת סבבי השלכת האבוקות של אוהדי מכבי חיפה – שתוזמנו באופן כמו צבאי לדקות 10, 20, 30 ו-40 ומי יודע מה היה קורה אם המשחק היה מאריך חיים לדקות ה-50 וה-60 - הסתיימו בפגיעה ישירה בו. ראו זה פלא, גם על זה לא כולם מדברים עכשיו היות והאירועים הללו, גסים ככל שיהיו, לא הובילו לעצירת המשחק. הקש ששבר את גב הגמל היה דווקא המהומה שהתפתחה בעקבות בחירתו של דור תורג'מן לחגוג את שער השוויון מול היציע ממנו הושלכו האבוקות, כולל מעורבות ישירה של ברק בכר.
6 צפייה בגלריה
המגרש בסמי עופר עם האבוקות
המגרש בסמי עופר עם האבוקות
מטווח אבוקות בתזמון צבאי. המהומה בסמי עופר שלשום
(צילום: עוז מועלם)
6 צפייה בגלריה
מדור הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
מדור הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
מדור הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
live
יו"ר המינהלת על אירועי סמי עופר
(צילום: ירון ברנר)
הכוריאוגרפיה של תורג'מן היא כנראה לא החכמה ביותר שנהגתה מאז המציאו את חגיגות השערים, אבל הניסיון להפיל עליו את האשמה או להציבו במרכז הסיפור הוא מגוחך במקרה הטוב ומניפולטיבי במקרה הרע. זו הייתה תגובתו, מתריסה ככל שתהיה, לאירוע שלא הוא החל. האשמתו בדבר היא האשמת קורבן קלאסית. תורג'מן הוא קורבן בדיוק כמו שכיוף הוא קורבן, ודרכי ההתמודדות השונות של השניים הם נגזרת של אופי אבל בעיקר של שיוך קבוצתי – כיוף "מחל" על הפגיעה משום שהוא הבין, המסכן, שמחובתו להשקיט את האירועים היות והמחוללים שלהם אוהדים את הקבוצה שלו; תורג'מן הגיב להם ישירות כי הוא מהקבוצה השנייה וניתנה לו הזכות לנהל דיאלוג בתחום שהוא בדרך כלל מונולוג ובו מצופה מהשחקנים לספוג הכל. תורג'מן לא הגיב באלימות, הוא הגיב לאלימות. זו השפה המדוברת בכדורגל הישראלי.

כל ממזר מלך

מה שקרה אתמול בסמי עופר, בהיקף קטן יותר בבלומפילד ולאורך השנה בצורות שונות במגרשים אחרים על ידי קהלים נוספים, לא נוצר בחלל ריק. אירועי אלימות בספורט הם לא המצאה ישראלית ונראה שמפגש בין מכבי חיפה למכבי ת"א יהיה פלטפורמה לאלימות גם אם מחר יגיע מסוק עם וו, יעשה לכולנו רילוקיישן לשווייץ והראשונה תהפוך לגראסהופרס והשנייה לבאזל, אבל אי-אפשר להתעלם מהשתלבותם המופלאה עם מציאות החיים בישראל ב-2025.
6 צפייה בגלריה
ברק בכר ותורג'מן
ברק בכר ותורג'מן
תורג'מן הוא קורבן בדיוק כמו שכיוף הוא קורבן
(צילום: עוז מועלם)
זו מדינה במצב מתקדם של פירוק המנוהלת על ידי גורמים שחוסר אמינות אומנותם. ברגעיה הקשים ישראל מרגישה כמו סדום מודרנית – ערכית וביטחונית. הכחשת האחריות הפכה לאידיאולוגיה, ואם בצמרת חומקים ממנה, אז גם החוטאים הקטנים לא מוכרחים לתת דין. כל ממזר מלך. ישראל מידרדרת במדרון, והדרך למטה, בואכה התפרקות מוחלטת, עוברת ומואצת גם באמצעות התפרצויות שכאלה באירועי תרבות מז'וריים.
כשהספינה שוקעת, לא שומרים דבר בכיסים – משליכים הכל מהסיפון כי ממילא מלוכלך ומי יודע אם יהיה מחר לזרוק בו את מה שלא יושלך היום. כמעט כל שדרה בחברה הישראלית נמשכת אל הקיצון. כשזה קורה בכדורגל, מלכתחילה זירה רגשית שמחלקת את החיים ל"אנחנו" ו"הם", זה הופך ממש קיצוני. כדורגל הוא מציאות מדומה, במיוחד בזמן מלחמה. "מכבי ת"א נגד מכבי חיפה" זו סינתזה לקרב ממשי. בזמן צרות אמיתיות, הווירטואליות של הספורט הופכת וירטואלית אף יותר, והוא נתפש כמקום שבו אפשר לפרוק אגרסיות ולנקות רעלים בלי לשאת בהשלכות, שהרי הוא "לא באמת".
6 צפייה בגלריה
אוהדי בית"ר ירושלים על כר הדשא לאחר גמר הגביע
אוהדי בית"ר ירושלים על כר הדשא לאחר גמר הגביע
הכחשת האחריות הפכה לאידיאולוגיה. אוהדי בית"ר ירושלים מפוצצים את טקס הנפת הגביע במאי 2023
(צילום: עוז מועלם)
גם אם זה נכון סוציולוגית, יש עיוות מסוים בקשירת האירועים לתהליכים רחבים יותר, וזה גם עלול לספק קו הגנה לאנשים שצריכים להיות אחראים על מעשיהם. האלימות בכדורגל הישראלי לא התחילה בשנים האחרונות. יש לה חיים משל עצמה בלי קשר לאיתמר בן גביר. צריך לעמוד גם בפיתוי הגדול להגדיר את אירועי סמי עופר כקו פרשת המים שחצייתו פירושה מציאות חדשה. משחק בפרופיל לא פחות גדול, הדרבי התל-אביבי, פוצץ כבר לפני למעלה מעשור והכדור המשיך להתגלגל. אלא שבשנים האחרונות נדמה שתדירות האירועים האלה הולכת וגדלה עד שאין עונה בלי שניים-שלושה מגה-אירועי אלימות.
מה שכל כך עצוב באירועי סמי עופר הוא לא שהם ראשונים מסוגם, אלא להפך – שהם לא ראשונים מסוגם, שגם מה שנדמה לקיצוני כל כך הוא לא מספיק קיצוני כדי להיחשב לתקדים. הדרך לטפל בבעיה עוברת בהבנה שמה שקרה שלשום בסמי עופר הוא לא אירוע מנותק מכל הקשר, מעין ליקוי חמה מוסרי, אלא פשוט החוליה הבאה בהתפתחות לינארית. הכדורגל הישראלי לא צריך לצאת מגדרו כדי לפוצץ משחק. הוא צריך פשוט להיות הוא עצמו.
6 צפייה בגלריה
 ישראל מידרדרת במדרון. אוהדי הפועל ת"א תוקפים את שוער נוף הגליל מתן עמבר, שלשום
 ישראל מידרדרת במדרון. אוהדי הפועל ת"א תוקפים את שוער נוף הגליל מתן עמבר, שלשום
ישראל מידרדרת במדרון. אוהדי הפועל ת"א תוקפים את שוער נוף הגליל מתן עמבר, שלשום
(צילום: ראובן שוורץ, ONE)

עזוב, הם אמוציונליים

העובדה שהיה צורך באירוע במעורבות שחקן ומאמן כדי להוביל להפסקת משחק שכבר קיבל חוקיות של הפגזה כל עשר דקות הוא עוד ביטוי להסרת האחריות מהאוהדים. לספורטאים לא נמחל דבר, שהרי הם "מקצוענים", והם מקבלים על הראש בכל פעם שהם סוטים מהשורה. להבדיל, לאוהדים נסלח כמעט הכל כי הם "אמוציונליים". החשיבות שמייחסים האוהדים לקבוצה היא הסיבה שיש כדורגל מלכתחילה – הם אלו שמעניקים לו משמעות. תחושת הבעלות שיש להם היא במקום. הם באמת הבעלים של הדבר, לפחות במובן הרוחני. רובם מצליחים להכיל את האחריות הזאת בלי שתעלה להם לראש. הם מתרגמים אותה ליצירת קהילות ומוצאים בה נחמה בזמנים שבהם יש מעט מדי דברים להתנחם באמצעותם. מיעוטם לא מסוגלים. תחושת הבעלות, משהוגים בה לזמן רב מדי, מתפרקת ומתגבשת אצלם מחדש בצורת היפוך תפקידים. בעיני חלקים ממה שמכונה "הגרעין הקשה", הם כבר לא אלו שהופכים את הכדורגל לסיפור, אלא הסיפור עצמו. למרות שהם משקיעים בהפקות מושקעות, הם לא תפאורה למשחק, אלא המשחק הוא תפאורה עבורם. תתפלאו, יש אוהדי מכבי חיפה שמכבי חיפה היא הקבוצה השנואה עליהם.
אשמים גם "הגורמים האחראיים". משר התרבות והספורט שלא פיספס הזדמנות להצהיר על קיומו באמצעות המעשה הגרנדיוזי ביותר בכך שהורה על הפסקת המשחק, ועד למינהלת שלמען הדימוי הסטרילי של המוצר נוקטת בגישת הטאטוא מתחת לשטח. היא אוסרת על צילום כל אירוע שחורג מהפרוטוקול. הכל נורא שטחי ופשטני – זה מעיף את הכדור ליציע, ואלו נמנעים מלצלם את היציע. הבעיה היא שאבוקות המושלכות על שחקנים הן לא עץ שנופל בקרחת יער – הן שם גם אם אף אחד לא רואה אותן. הם לא מטפלים בבעיה, הם מנסים לטפל בבעיה שהבעיה יוצרת. אשמות גם הקבוצות, שחלקן כלואות בלופ של תלות ופחד עם הפלגים הקיצוניים בקהל שלהן וגם אם יינתנו להן סמכויות הן יהססו להשתמש בהן.
6 צפייה בגלריה
אוהדי הפועל באר-שבע תוקפים את אוהדי סכנין לאחר ביזוי ההמנון בפברואר
אוהדי הפועל באר-שבע תוקפים את אוהדי סכנין לאחר ביזוי ההמנון בפברואר
כבר לא אלו שהופכים את הכדורגל לסיפור, אלא הסיפור עצמו. אוהדי הפועל באר-שבע תוקפים את אוהדי סכנין בפברואר
( צילום: הרצל יוסף)
live
מיקי זוהר מתייחס לפיצוץ המשחק בסמי עופר
(צילום: ירון ברנר)
ומי לא אשם? רובם המוחלט של האוהדים, שהם המקבילה הספורטיבית למעמד הביניים הישראלי – הם נושאים בנטל (מגיעים למשחקים בהמוניהם, גם באמצע השבוע) ומשלמים מסים (רוכשים מינויים וקונים כרטיסים), אך כמו בחיים האמיתיים הם גם אלו שמשלמים את המחיר – לקבוצה שהם אוהדים ובטובתה הם רוצים מורידים נקודות, או שהיציע שלהם נסגר. כשהם אומרים שהם אוהדי כדורגל חושבים עליהם שני דברים, לא ברור מה יותר גרוע – שהם חוליגנים, או שהם פראיירים שממשיכים להשקיע מזמנם וכספם על אירוע שאפילו את ניצולו עד תום אי-אפשר להבטיח להם. לפחות לעלבון השני הם כבר רגילים.
פורסם לראשונה: 01:30, 29.01.25