כאשר ניקול רובנוביץ' הנערה חזרה הביתה מתוסכלת אחרי עוד יום אימונים מפרך אבל לא ממש תחרותי מבחינתה, היא התלוננה בפני אמה, יקטרינה גלמן: "למה הספורט בישראל כל כך לא מפותח?" בכל זאת, כבר בגיל 15 היא לקחה על זרועותיה החסונות להיות החלוצה של הנשים בענף הרמת המשקולות, והדרך לא נעשתה פשוטה יותר, גם כשההישגים התחילו להגיע. התשובה שקיבלה, ואותה ניקול זוכרת מצוין: "המדינה צעירה ויש לה עוד לאן להתפתח, וכמו שעשתה זאת בגדול ברפואה ובטכנולוגיה - כך יקרה גם בספורט יום אחד. לא הכל יכול להתפרץ במכה אחת, זה ייקח זמן, אבל בסוף זה יקרה".
"הצד הסובייטי שלי"
הבת קיבלה זריקת עידוד מהשיחה הזו והבינה שזה הזמן להסתער. אמא תמיד צודקת, עובדה. עשר שנים אחרי, זכתה ניקול בת ה־25 ממכבי ת"א בתואר החשוב מכולם עד כה בקריירה המשגשגת שלה: סגנית אלופת אירופה, פעמיים, בשני תרגילים במשקל של 76 ק"ג: דחיקה 117 ק"ג וקרב־רב 216 ק"ג. כבונוס היא הוסיפה מדליית ארד בהנפה עם 99 ק"ג. "סוף־סוף טייטל חדש, זה משמח ומרגש אותי, מראה על העבודה הקשה שעברתי ועשיתי", היא אומרת בחיוך גדול ומנצח בראיון בבית קפה בהרצליה, עיר מגוריה. זה לא שניקול לא פרצה גבולות עד היום, היא כבר הייתה אלופת אירופה עד גיל 23, אבל מדליה בבוגרים מתנגנת אחרת באוזן. "זאת הרמה הכי גבוהה באירופה", היא מכריזה בגאווה.
"הצד הסובייטי" שלה, אותו היא מזכירה מספר פעמים בראיון, מתפרץ כשהיא מוסיפה: "אני לא מרוצה מהתוצאות, כן מההישג. אלה לא השיאים האישיים שלי, אותם לא הצלחתי לשבור. אני בטוחה בוודאות שבתחרות הבאה אצליח לשבור את השיאים (101 ק"ג בהנפה ו־120 ק"ג דחיקה) ולהראות שיפור".
המדליות מקרבות אותך לפריז 2024?
"כל תחרויות הקריטריון משפיעות. התחרות הכי טובה שביצעת היא זו שתדרג אותך. מדליה זה תמיד טוב, אבל התוצאות יותר חשובות. בינתיים זה לא מספיק, יש עוד תחרות אחת באפריל, גביע העולם בתאילנד, אחריה נדע מי בפנים ומי בחוץ".
ניקול גדלה בנצרת־עילית (נוף־הגליל כיום) וניסתה מספר ענפי כדור, ג'ודו ואתלטיקה, אך לא הרגישה מסופקת – עד שנחשפה לקרוספיט, שיטת אימונים עצימה מאוד, הכוללת הרמת משקולות. "התאהבתי מיד", היא מגלה. "התאמנתי בקיבוץ גבת, הייתי נוסעת בשלושה אוטובוסים בפקקים אחרי בית ספר. האימונים היו בחוץ, בקיץ חם, בחורף קפוא, והמוט כל הזמן חורק".
היו איתך עוד בנות?
"לא. לא הייתה אף ספורטאית מקצוענית. זה מה שעוד יותר הדליק אותי. הייתי ספורטאית בלי מאמן, בלי ציוד, בלי מועדון. התחלתי לחשוב למי אני פונה כדי לבנות את המעטפת, ויום אחד להגיע לאולימפיאדה".
איך אפשר להתקדם בחלל הזה?
"התקופה הזו הייתה מאתגרת, אבל היא מה שבנה אותי. הצלחתי לסיים ארבע יחידות מתמטיקה וחמש יחידות ביולוגיה. זה היה חשוב להורים, וגם חשבתי שזו תהיה בושה שיום אחד אשמש דוגמה לבנות אחרות ולא תהיה לי בגרות".
ואז את מתחילה להתחרות. מי מימן הכל?
"אני. הייתי עושה בייביסטר או עובדת באולמות אירועים בלילה. רציתי לעשות טוב למשפחה, להראות שאני יכולה להרוויח כסף ולהביא פינוקים, הייתי מביאה אוכל מהאולם. סימנתי לעצמי, ואז התחלתי לטוס לתחרויות. האיגוד נכנס לתמונה בשלב מסוים, ובזכות פרויקט 'אתנה' הגיע סיוע".
אילו תגובות קיבלת בסביבה שלך לבחירה בספורט לא ממש פופולרי?
"הדימוי העצמי שלי שונה. אני יכולה להיראות יותר גברית, אבל פחות מתחברת לזה. אני מרוצה מהכל, לא אכפת לי מה יחשבו או יגידו. להיות בת יחידה זה מאתגר ומיוחד, ולא כל אחת יכולה לעשות את הבחירה הזו".
"הענף הזה הוא בסיס לרוב הענפים האולימפיים. הרי כולם מרימים משקולות באימונים, אבל אין מאמנים מקצועיים. יש המון פציעות בגלל תנועות לא נכונות"
"מועדון משלי"
אחת מהנקודות המשמעותיות במסע של ניקול היה היום שבו הופיעה במשרדי הוועד האולימפי, כדי להציג את החזון שלה לענף, ואז גם הגיע המימון שאיפשר לה לטפס מדרגה. "הייתה תקופה שלא יכולתי להמשיך בווינגייט כי הענף לא נחשב לבית לאומי, ובלי זה אי־אפשר לקבל תנאים", היא מספרת. "עשיתי את זה בכוונה אחרי שזכיתי במדליית זהב באליפות אירופה עד גיל 23. סיפרתי להם על הסיטואציה ושלאיגוד אין תקציב לעזור לי לשכר דירה. הם קיבלו את זה בחיוב. אמרתי שם משפט מאוד חשוב: 'הענף הזה הוא בסיס לרוב הענפים האולימפיים'. כולם מרימים משקולות באימונים, אבל אין מאמנים מקצועיים שיכולים לתת יותר כלים שיובילו להישגים גבוהים. זו טעות גדולה שלא מפתחים את הענף. יש גם המון פציעות בגלל תנועות לא נכונות".
רובנוביץ' לקחה את העניין רחוק יותר, ובימים אלה היא מנהלת מועדון הרמת משקולות, במסגרת עמותה שהקימה ברעננה. "אני מאמינה שבעוד חמש־שבע שנים תהיה נבחרת מקצועית בכל מיני גילים, גם גברים", היא מדגישה.
4 צפייה בגלריה
"נעשה חתונה בישראל אחרי הקריירה הספורטיבית". רובנוביץ' וסטניסלב מזניצין
(צילום: עוז מועלם)
ניקול נשואה לסטניסלב מזניצין (28), שאימן אותה במשך שש שנים מרחוק, בפייס־טיים. הוא גר אז ברוסיה, היא כאן. "הוא חמש פעמים אלוף רוסיה, כולל בוגרים ועם מדליית ארד באליפות אירופה. כבר מבין עברית, למד ביוטיוב", היא מספרת. "מהפגישה הראשונה ידעתי שהוא יהיה האבא של הילדים שלי. הייתי צעירה, אבל מאוד בוגרת. הוא התחבר אליי כי נראיתי לו נחושה עם המטרות שהצבתי, למרות שהוא חשב שהן לא ריאליות".
ולמה את התחברת אליו?
"עד היום לא הכרתי גבר כזה פה, עם אותה תרבות שאני גדלתי עליה ורוצה שהילדים שלי יגדלו עליה. לתרבות הסובייטית יש ערכים, כבוד. רגע לפני שנפרדנו במחנה ההוא הוא ביקש שנשמור על קשר ונדבר כל יום בווידיאו. כשהבין שלמרות התנאים אני לא עוזבת, הוא הציע להדריך אותי ולעזור לי להגשים את החלום. נכנסנו למערכת יחסים לפני כן, והגענו להישגים מאוד מרשימים: 14 מדליות בינלאומיות. הכל תחת השרביט שלו".
"כואב לי להתמודד עם סיטואציה שלא מאמינים בנישואים שלנו ולא נותנים לבעלי אזרחות ישראלית, הם צריכים הוכחות שהנישואים לא פיקטיביים. זה הזוי"
כל כמה זמן הייתם נפגשים?
"בהתחלה פעם בשנה. כל מפגש היה וואו, אתה קיים, אתה אמיתי. ב־2021 קיבלנו החלטה להתחתן בגלל הקורונה. החתונה הייתה רק עם המשפחה שלו, בלי ההורים שלי והחברות. נעשה חתונה בישראל אחרי הקריירה הספורטיבית, כדי שניהנה מזה. רציתי להיות אמא צעירה, אבל לא מזמן קיבלנו החלטה שאמשיך ללוס־אנג'לס 2028 כי אהיה אז בפיק. אני רוצה להתמודד על מדליה, לא רק להיות הישראלית הראשונה. זה ריאלי".
מה קורה עם תהליך האזרוח שלו?
"זה לא נעים כי אני ילידת הארץ, מייצגת את המדינה. משרד הספורט ומשרד הפנים מכירים את הסיפור שלנו. הכנתי להם תיק ענק מהיום הראשון שהכרנו. הם צריכים הוכחות שהנישואים לא פיקטיביים. כואב לי להתמודד עם הסיטואציה שלא מאמינים לי בנישואים שלנו, זה הזוי מבחינתי. המינימום הוא להיות שנתיים תושב ארעי וזה יקרה בספטמבר, אבל בינואר הודיעו לנו במשרד הפנים שדחו את זה. עו"ד? אין לי תקציב למישהו שיעזור לי, אנחנו מתקיימים ממלגות (מכבי ת"א והוועד האולימפי) וספונסרים (הרבלייף וירק השדה). גם למה להשתמש? זה לא אמור להיות כל כך מורכב, עשיתי כל מה שצריך".
פורסם לראשונה: 01:30, 07.03.24
