בשנת 2000, כשהייתה בת 11, חייה של נאדיה נדים, הכוכבת הגדולה כיום של נבחרת דנמרק וראסינג לואיוויל מליגת הנשים בארה"ב, השתנו מקצה לקצה. משטר הטאליבן השתלט על אפגניסטן, המדינה בה נולדה, ואביה, נלקח בשבי.
"במשך המון-המון זמן הייתי בטוחה שהוא יחזור הביתה, שאראה אותו", סיפרה לאחרונה בראיון עיתונאי לתקשורת הבריטית. "אבא שלי היה כמו ג'יימס בונד, סוג של גיבור על, היה ברור לי שהוא ישוב אלינו". אבל הוא לא חזר.
"היינו במצב של פחד תמידי"
נדים (34) גדלה בעיר האפגנית בהרט לצד אביה וארבע אחיותיה. אביה מילא תפקיד חשוב בצבא האפגני והמשפחה התגוררה בסמוך לבית הנשיא. הכל היה בטוח עד שהטאליבן ומשטרו הפונדמנטליסטי השתלט על יותר מ-80% מהמדינה, כולל הבירה קאבול.
"זו הייתה זוועה טהורה, כאוס", היא נזכרת. "הם רצו לגרום לפחד בקרב התושבים. הם עשו דברים מטורפים, אכזריים. לא ראיתי את הכל כי אסור היה לנו לצאת החוצה. אמא שלי ניסתה להגן עלינו, אבל יכולת לשמוע מה קורה".
נדיה ומשפחתה
"כמו רוב הדיקטטורות בהיסטוריה של האנושות, אם אתה רוצה לשמור על הכוח שלך - צריך לסלק את כל מי שמאיים עליך", היא מסבירה. "כשהטליבאן תפס את השלטון, אחד הדברים הראשונים שהם עשו היה לערוף את ראשיהם של האנשים הבכירים בממשלה, ואבא שלי היה אחד מהם".
לאחר שאביה הוצא להורג, נשים ברחבי אפגניסטן לא הורשו לצאת החוצה אם הן לא היו מלוות על ידי גבר. היה משטר קפדני, נדיה ואחיותיה, כמו יתר הילדות במדינה, לא הורשו ללכת לבי"ס. "היינו במצב של פחד תמידי. אסור היה לנו לצאת החוצה, כל תחנות הטלוויזיה נותקו. גברים חויבו לגדל זקן. נאלצת לחיות לפי הרעיונות שלהם", היא משחזרת. "בסופו של דבר, זה נהיה כל כך נורא שאי אפשר היה להמשיך להישאר שם. זה גרם לנו לעזוב את אפגניסטן".
אמה של נדיה מכרה את כל רכושם כדי לאסוף כסף למילוט. "היינו צריכים למלא את ההוראות שלה כי זה היה עניין של חיים או מוות", מספרת נדים. יום אחד באמצע הלילה עזבו נדיה ומשפחתה את אפגניסטן. הם נסעו בתחילה לפקיסטן ולאחר מכן הצליחו לטוס לאיטליה עם דרכונים מזויפים.
הם התחבאו ימים שלמים באיטליה על משאית ולמרות שהובטח להם שיגיעו בסופו של דבר ללונדון, הם הורדו במחנה פליטים בדנמרק. "זה לא שינה לנו, העיקר שהיינו בטוחים", הסבירה נדים. שומר הגניב לה ולמשחתה אוכל: פרוסת לחם לבן ובננה. יותר משני עשורים קדימה, הכדורגלנית המוכשרת מתארת את הרגע הזה כחשוב בחייה.
"זה היה הדבר הכי טוב שמישהו עשה בשבילי עד אז. זה השפיע עליי כאדם וגרם לי לחשוב: 'זה מה שאני רוצה לעשות עבור אנשים אחרים'". משפחת נדים הייתה במחנה הפליטים במשך תשעה חודשים. "בשבילי, זו הייתה תקופה שבה יכולתי להיות ילדה שוב", היא אומרת. "זו הייתה סביבה בטוחה. יכולתי לצאת החוצה ולעשות מה שרציתי. אמא שלי הייתה רגועה וידעה ששום דבר לא יקרה לנו".
במהלך תקופה זו, נדיה הבחינה בקבוצת בנות משחקות כדורגל מעבר לגדר המחנה. "בהתחלה פחדתי, לא ידעתי אם זה בסדר לשחק איתן. באותו רגע, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות". ככל שחלף הזמן, נדיה אזרה אומץ ושאלה את המאמן אם היא יכולה להצטרף, הכל בשפת הסימנים כי לא ידעה לדבר דנית.
מהמגרש לחדר הניתוח
זה הצליח לה. מסתבר שהיה לה גם כישרון מולד. אחרי שמשפחתה קיבלה מקלט בדנמרק, היא עברה לשחק במחלקת הנערות של אלבורג. משם הצטרפה לליגה המקצוענית הדנית ול-NWSL (ליגת הנשים המקצוענית בארה"ב). לאחר מכן גם עברה במנצ'סטר סיטי ופ.ס.ז', לה עזרה בעונה שעברה לעצור את רצף הזכיות המטורף של ליון ולזכות באליפות צרפת. יש לה גם 38 שערים בינ"ל במדי נבחרת דנמרק. "אני רוצה להגיד לילדים וילדות, או לאלה שעברו זמנים קשים, שכל בסדר. תמיד אפשר לצאת מזה", היא מסכמת.
הקיץ עברה שוב לארה"ב - לראסינג לואיוויל - ועל הדרך הוסמכה גם לרופאה-מנתחת. "כששואלים אותי 'איך זה מרגיש להבקיע?' אני אומרת 'זה ממש נפלא'. אבל אני חווה רגשות דומים או פרץ אדרנלין בחדר הניתוח", אומרת נדים. סיפור חיים מופלא, כבר אמרנו לכם.
