בסוף השבוע האחרון חזר הכדורגל הגרמני, כמיטב המסורת, עם הסיבוב הראשון בגביע. והן וייסבאדן מהליגה השלישית קיוותה להיות סינדרלה קייצית, אבל גמרה את הסיפור די מוקדם עם 3:0 ביתי מול דורטמונד. כל מי שקורא את השורות האלו יודע ודאי לומר לעצמו בשליפה: "בטח שלושער של ארלינג הולאנד" – גם מבלי שעקב אחרי המשחק או התוצאה הסופית. וזה מדויק.
העניין אינו חד וחלק, שחור ולבן, אבל במידה רבה זה הסיפור: אחרי תשע אליפויות רצופות של באיירן מינכן, הבונדסליגה איבדה הרבה מהמשמעות הספורטיבית שלה, ואוהדים בעולם פחות מתעניינים בה. במקביל, הולאנד בן ה־21 הולך ומתעצם אקספוננציאלית.
את שיא הקריירה שקבע בעונה שעברה – 41 שערים בכל המסגרות – הוא צפוי לפרק לגורמים. אז מה יקרה קודם – הנורבגי יעבור למועדון ענק עבור סכום אסטרונומי, או שיצליח להיות זה ששובר את ההגמוניה הנצחית של באיירן? ואגב, באיירן עצמה היא אחת מהקבוצות שחושבות בכיוון שלו.
הציניים והפסימיים, שבמקרה זה הם גם הריאליים, מעריכים שהוא זה שיעזוב על רקע חגיגות מספר 10 של באיירן. צ'לסי כבר ניסתה את כוחה הקיץ, נכשלה, ובמקום זאת רכשה מאינטר את רומלו לוקאקו עבור 115 מיליון אירו. הולאנד כבר אמר בהקשר הזה כי הוא "גאה להיות חלק מדורטמונד", אבל אין ספק לאיש שהוא מיצה את עצמו בגרמניה. האתגר היחיד שנותר זה לקחת את האליפות מבאיירן, ואם גם השנה זה לא יקרה, הוא עצמו יתחיל ללחוץ על המועדון לתת לו ללכת.
האלופים שתו רד בול
זה לא שבאיירן (שתפתח את העונה ביום שישי מול מנשנגלדבאך בחוץ) עשתה משהו יוצא דופן. כפי שקורה בדרך כלל, היא דאגה לשתות נכסים מרכזיים מהיריבה הגדולה שלה בעונה שעברה, סגנית האלופה לייפציג – הנחיתה אצלה את המאמן הצעיר והמבריק יוליאן נגלסמן, ואת הבלם הצרפתי המעולה דאיו אופמקאנו.
דויד אלאבה, חאבי מרטינס וג'רום בואטנג כבר לא חלק מבאיירן, אבל אין כאן דרמה: תומאס מולר ורוברט לבנדובסקי עדיין עוצמתיים מספיק כדי לשלוט בליגה, ועם ג'ושוע קימיך, סרג' גנאברי, לירוי סאנה, לאון גורצקה ומי לא, קשה למצוא פגמים בסגל. בנוסף, העונה ג'מאל מוסיאלה אמור להשתדרג לעמדת אחד מהשחקנים המובילים בליגה, וגם סימני השאלה היחסיים בעמדת המגן הימני לא באמת רציניים.
העומק הזה תמיד מכריע. תשאלו את עצמכם: כמה פעמים בעונות האחרונות ראיתם את באיירן משחקת ככה־ככה בחצי הראשון של השנה, אפילו מפסידה את אליפות החורף, ואז זוכה באליפות בפער דו־ספרתי? היריבות שלה נהדרות, וזה טוב כמובן לליגה שפרט לדורטמונד גם לייפציג נכנסה חזק למשחק, אבל אין להן מרחב נשימה שמאפשר שינויים קיצוניים בהרכב במקרה הצורך. באיירן בכלל חושבת על ליגת האלופות, ואת הליגה היא לוקחת על הדרך.
מבחן אמריקאי
ובכל זאת, מה הסיכוי של מישהי אחרת לזכות? כמו באיירן, שתי יריבותיה העיקריות החליפו מאמנים. לייפציג, כאמור, נפרדה מנגלסמן, ובמקומו הגיע הימור מרתק. נדיר מאוד לראות איש מקצוע אמריקאי משתלב ברמות הגבוהות בכדורגל האירופי, אבל העבודה שעשה ג'סי מארש בזמן שטיפס בהיררכיה של קונצרן רד בול, הייתה מרשימה. קשר העבר תפס את העין של מקבלי ההחלטות כשאימן את ניו יורק רד בולס, עבר להשתפשף באירופה בתפקיד העוזר בלייפציג, הוקפץ לעמדת המאמן הראשי של רד בול זלצבורג, ואחרי שני דאבלים רצופים באוסטריה הוחלט לתת לו את הכבוד.
זה יהיה האתגר הגדול בקריירה של מארש, מאמן התקפי מאוד שעוד לא התנסה בקרבות צמרת בליגה חזקה כל כך, או בריצה עמוקה בליגת האלופות (אחת המטרות של לייפציג). ברד בול אוהבים לטפח כישרונות מבפנים, גם ברמה המקצועית, כך שהוא מכיר היטב את התרבות הארגונית שאליה הוא מגיע. זה לא אומר שמארש יביא בוודאות תוצאות, אבל אם כן יצליח, הוא יוכל לשנות לגמרי את היחס כלפי מאמנים שמגיעים מצפון אמריקה. המתנה שקיבל לכבוד המינוי היא ההחתמה של חלוץ נבחרת פורטוגל, אנדרה סילבה, שהצטיין בפרנקפורט בעונה שעברה.
בדורטמונד בחרו מאמן כלבבם, מרקו רוזה, האיש שעשה בשנתיים האחרונות דברים נפלאים עם מנשנגדלבאך. הקבוצה סיימה בשיניים עם גביע ומקום בליגת האלופות, אבל 2020/21 הייתה עונה חלשה ביחס למה שהורגלנו לראות מדורטמונד. אולי נפילה טבעית במועדון שמתבסס על שחקנים בני 18-17, שעדיין אינם בשלים לרוץ חזק ולשמור על יציבות לאורך חודשים ארוכים.
אז אמנם ג'יידון סאנצ'ו נמכר למנצ'סטר יונייטד, אבל חוץ מזה הסגל לא זז. אותם ילדים שדיברנו עליהם, כמו ג'יו ריינה, יוסופה מוקוקו, ריינייר וג'וד בלינגהאם, יכולים לשאת עכשיו בעומס גדול של ציפיות. וכמובן, הולאנד שם, ויכול להיות שהעונה הוא כבר יתעלה על לבנדובסקי, ככובש המצטיין והשחקן החם של הליגה. הוא שובר השוויון היחיד שלא נמצא בידיים של באיירן, והמון תלוי בו. אין טעם ללכת סחור-סחור בנושא.
ויש גם את וולפסבורג, שקשה לראות אותה מצליחה לשלב בין הליגה לצ'מפיונס, ואת מונס דאבור שיקווה לתפוס מחדש מקום קבוע בהרכב הופנהיים. אבל זה המשולש העיקרי, שאינו שווה צלעות: הקווים הקטנים של לייפציג ודורטמונד, מול הבסיס הרחב של באיירן.
