לאור התקופה הנוכחית, הקשה והאכזרית, ישבתי לי כחובב כדורגל מול המרקע, ולא הצלחתי, גם אם רציתי, לצפות בשידורי הכדורגל. העולם הרי לא עוצר עבור ישראל, וליגת האלופות נמשכת, גם ליגות אירופיות אחרות. הרי ליגת ישראל מושבתת לפחות לעוד שבוע, פרט למשחק השלמה אחד. לאט לאט, כמו נחש מתחת לקש, התגנבה לי מחשבה עגומה, מייאשת, מתסכלת, בעקבות המשחקים של נבחרת ישראל במוקדמות היורו: שיחקנו עם לב שבור, רחוק מהבית, ללא קהל תומך. תמיד קורה לנו משהו, תמיד.
למה ישראל לא עולה אף פעם לטורניר גדול (יורו או מונדיאל)? למה? מה יש לנו? מה יש לגויים שאין לנו? שכל? לנו יש יותר. כושר גופני? ניתן לבנות. טכניקה? ניתן לפתח. רוח לחימה? יש, הנבחרות הצעירות הוכיחו זאת. שחקנים בליגות אירופיות? יש. מה? לא משנה איזה בית נקבל בהגרלה, "בית מוות" או "בית חיים", תמיד נפשל.
הפעם קבלנו "בית חיים": שווייץ (14 בדירוג העולמי), שכמעט תמיד משחקת בטורניר גדול, רומניה (48), שהיא כמו ישראל(71), יום עסל יום בסל, בלארוס (100), קוסובו (105) ואנדורה (159). מבחינה מתמטית הממוצע של הבית הוא 83. בבית בו שיחקו אלופת אירופה איטליה וסגניתה אנגליה, למשל, הממוצע היה 54, קשה יותר מהבית הישראלי כמעט ב-30 אחוז. בבית הזה ישראל הייתה מנצחת את מלטה וצפון מקדוניה. את אוקראינה, איטליה ואנגליה? בחלומות הלילה. זה נכון גם לגבי הבית עם ממוצע 58, של בלגיה, שבדיה, אוסטריה, אסטוניה ואזרבייג'ן.
יש עוד בית דומה לבית הישראלי, פורטוגל (6), סלובקיה (50), בוסניה (63), איסלנד (67), לוקסמבורג(87) וליכטנשטיין (200), הבית הזה הוא 78.83 נקודות. עדיין יותר קשה. וישראל הייתה בבית בן 6 קבוצות, כלומר, יש יותר סיכוי לצבור נקודות נגד החלשות, ועדיין היא לא סיימה ראשונה או שנייה.
איך שלא נסובב את זה, נגזר על ישראל לא לעלות לטורניר גדול. יש איזה כוח עליון שגורם לכך שלא משנה איך יסתובב הגלגל, ישראל לא עולה! יבואו המקטרגים ויאמרו "מקסיקו 70!" אז בואו נעשה סדר: עלינו מהבית האסייתי, ושימו לב את מי פגשנו שם - המוקדמות היו בין ניו זילנד, צפון קוריאה וישראל, צפון קוריאה פרשה בגלל פוליטיקה, אז נשארנו עם ניו זילנד, 0:2, 0:4 ובזה גמרנו לפני המפגש עם אוסטרליה. ישראל במונדיאל של 16 קבוצות בלבד. האם ניתן לקרוא לזה "הדרך הקשה של ישראל למונדיאל"? נו, באמת.
לא יכול להיות שאנו כה לא מתאימים לטורניר גדול. מאז 1948, 75 שנה ואנו לא שם פרט לסטיית תקן אחת. זה מעבר לסטטיסטיקה. מעבר. יש רק מסקנה אחת: בורא עולם לא רוצה אותנו בטורנירים האלה. אם היה רוצה, היינו שם.
לראות את המחמאות הנשפכות על ראשי השחקנים שלנו, והכסף שהם מרוויחים בישראל וכמובן גם בחו"ל, העיתונות עוסקת בזה מהבוקר עד הלילה, תעשייה שלמה מפרנסת אנשים סביב הכדורגל. לא עוזר דבר. לובשים מדים כחולים-לבנים, "התקווה", דגל עם מגן דוד. כלום, כלום, כלום.
במונדיאל 1970 הייתי בן 7, היום אני בן 61. 54 שנה אני מצפה לטורניר גדול. נדודים במדבר היו 40 שנה, גלות בבל הייתה 70 שנה. בורא עולם לא רוצה שאני אראה ואשמע את התקווה בטורניר גדול, לא רוצה. עדיף שנשב ללמוד תורה במקום להתאכזב כל פעם מחדש.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
