פיל מיקלסון הוא התהוות החלום האמריקאי. הוא מצטיין במקצוע שלו ומרוויח המון כסף, הוא נשוי באושר ומגדלים שלושה ילדים בשמש הקליפורנית. אלמלא טייגר וודס, מיקלסון היה שחקן גולף אגדי. ועדיין, הוא זכה באליפויות הגדולות ובתחרויות בסבב, והרוויח מיליונים כל שנה. לפי הערכות, סביב 50 מיליון - מתוכם 40 מיליון מפרסומות. לפי כמה שמועות, הסכומים הללו מתגמדים לעומת הזכיות שלו בהימורים ובהשקעות בבורסה.
עוד כתבות ב"זאב בודד" - המדור של זאב אברהמי
מיקלסון הוא לבן, וודס שחור. וודס מפרסם את המוצרים הכי קוליים בעולם, מיקלסון מפרסם חברות כבדות כמו משרד בינלאומי לראיית חשבון, רולקס, וחברת נפט בינלאומית. אם היה תסריט ז'אנרי-קלישאתי לסיפור בין השניים הללו, הרי שוודס היה זה שהיה אמור לצאת באמירות פוליטיות-חברתיות מעוררות מחלוקת, ומיקלסון היה אמור לשקוע לאיטו לתוך משבר אמצע החיים ההרסני של ספורטאים מקצוענים.
רק שהחיים הם לא תסריט קלישאתי. מיקלסון צוטט בשבוע שעבר על ידי העיתונאי אלן שיפנוק (שכותב עליו ביוגרפיה) כאומר כי "הייתי חושב על הצטרפות לסופר-ליג, מדובר בהזדמנות חד-פעמית לעצב מחדש את הסבב המקצועני". הסופר-ליג היא מיזם סעודי שרוצה להתחרות בסבב הגולף, ומנסה לפתות את השחקנים הבכירים בעולם עם סכומי כסף דמיוניים. רובם סירבו. "הכסף הסעודי", אמר מיקלסון, "סוף כל סוף נותן לנו מינוף לאתגר את הסבב".
עד כאן שום דבר שערורייתי לא נאמר. מה זה סבב גולף סעודי אחרי מונדיאלים ברוסיה ובקטאר ואולימפיאדה בסין? רק שמיקלסון חווה נפילת צנזורה-עצמית כשחיווה את דעתו על המשטר הסעודי: "מדובר ב'מאדרפאקרס' מפחידים שאסור להסתבך איתם. אנחנו יודעים שהם הרגו את העיתונאי חשוקג'י, ואנחנו יודעים בדיוק מה הרקורד שלהם בכל הנוגע לזכויות אדם. הורגים שם אנשים בגלל שהם הומואים".
ביום שלישי מיקלסון כבר התנצל, טען שדבריו היו אוף דה רקורד והוצאו מהקשרם, ושהוא מצטער על בחירת מילים לא נכונה. בין האמירה הפוליטית של מיקלסון לבין ההתנצלות שלו, שני ספונסרים ענקיים הודיעו על התנתקות ממנו: חברת ראיית החשבון הענקית KPMG ובירה היינקן.
כשלברון ג'יימס שותק
המקרה של מיקלסון מעניין מכמה סיבות. הוא רלוונטי: מיקלסון הוא אדם לבן, וספורטאים לבנים ממעטים לנקוט עמדות עם אופי בעייתי (חברות הפרסום והיחצ"נים לא אוהבים מהומות). ובעיקר על מה נסוב ועל מה התנצל מיקלסון: בעיקר על כך שעל אף מה שאמר על המשטר הסעודי, הוא לא פוסל הצטרפות לסבב החדש והמתחרה. מיקלסון יוצא חמדן (אפילו שהוא מנסה להסביר את עצמו כמהפכן), אבל הדיון האמיתי צריך להתקיים על הדברים הלא מזוקקים שאמר על מהות המשטר והכסף הסעודי.
ספורטאים לבנים כמו מיקלסון כמעט ולא תוחבים אפם לתוך פרשנויות פוליטיות-חברתיות סוערות. הם באים מהמעמד הפריבילגי ויש להם הרבה מה להפסיד. רובם אמנם תומכים במאבקם של השחורים, אבל לא מדובר בתמיכה "קשה" אלא יותר בהזדהות ועמידה מאחורי המאבק.
מי שכן יותר העזו היו מאמנים כמו גרג פופוביץ' וסטיב קר. פופוביץ' הוא חצי אלוהים באמריקה, הוא לא חי מחוזי פרסום, הוא כבר בגיל שבו הוא מרשה לעצמו להגיד מה שהוא רוצה, והוא יודע שהקבוצה שלו, סן-אנטוניו, לא תיגע בו. גם קר נמצא במצב דומה, ובנוסף לכך הוא מגיע מבית מאוד פוליטי. שניהם לא היססו לבקר את המדינה שלהם, בעיקר בתקופת דונלד טראמפ ובתקופת ההפגנות של Black Lives Matter. דוק ריברס היה המאמן השחור היחיד שהביע בצורה גלויה ובשידור חי את הגועל שלו מאלימות המשטרה כלפי שחורים באמריקה.
אם משתתפים בעולם הספורט האמריקאי למדו משהו לגבי ההדף שיכול להתקבל מהתערבות פוליטית, גם זה קרה דרך התבטאות של אדם לבן בתפקיד ניהולי. דריל מורי, אז מנכ"ל יוסטון רוקטס (היום באותו תפקיד בפילדלפיה), פירסם ציוץ תמיכה בהונג קונג בטוויטר ב-2019. התגובה הסינית הזועמת לא איחרה להגיע. משחקי הקבוצה הורדו מלוח השידורים ואי אפשר היה למצוא מוצרים שלה. בעלי הרוקטס התנערו מהציוץ, ג'יימס הארדן (אז כוכב הקבוצה) כתב שמארי - המנכ"ל שלו, כן? - אינו מייצג אותו. חופש דיבור, זכויות אדם, הזכות להפגין ולעמוד למשפט צדק הם ביטויים נחמדים, אבל הם בטלים בשישים לעומת השוק הסיני שצמא לנעלי נייקי חדשות של הארדן.
מי שלא פוחד מלומר את דעתו (ומקבל גיבוי מקבוצתו הנוכחית, בוסטון סלטיקס) הוא אנס קאנטר הטורקי. הוא התחיל עם ארדואן וטורקיה, ארץ מולדתו שהוא כבר לא יכול לחזור אליה, וחש איומים על חייו. נגמרה טורקיה, התחיל קאנטר בביקורת חסרת צנזורה נגד המשטר הסיני, בעיקר על היחס שלו כלפי האויגורים - המיעוט המוסלמי שנשלח למחנות ריכוז כדי לקבל "חינוך מחדש".
קאנטר הוא לא רק מפגין אמיץ נגד עוולות העולם במדינות דיקטטוריות, אלא גם מיסיונר. הוא דורש מספורטאים משפיענים ומחברות הלבשת ספורט לנצל את ההשפעה שלהם כדי לייצר לחץ על עוולות חברתיות ופוליטיות. הוא יוצא נגד נייקי ובעיקר נגד השתיקה של לברון ג'יימס כלפי הדיקטטורה בסין.
ג'יימס הוא נושא מעניין. הוא מאוד פעיל בארה"ב בכל הקשור לקידום המיעוט השחור דרך בניית מוסדות ותוכניות חינוך ומוסדות רווחה, שאמורים לשמור על צעירים שחורים מפני זליגה לעולם הפשע. ג'יימס גם לא מהסס להתבטא נגד אלימות שוטרים כלפי שחורים ונגד האפליה שממנה סובלים שחורים באמריקה. אבל ג'יימס, כמו פעילים שחורים אחרים, הוא מתבדל. לזכותו ייאמר שהוא כן מתבטא (ויכול להפסיד 50 אחוז מכוח הקנייה שלו באמריקה המפולגת), אבל הוא מתבטא כמעט אך ורק בנושא שלו. על התגובה שלו כלפי סין הוא מהרהר כבר שנה, ומעולם לא נשמע ממנו התבטאות נגד אירועים אנטישמיים קשים בארה"ב, כולל התחברות של קבוצות אנטישמיות לצעדות Black Lives Matter במהלך המהומות שפרצו אחרי רציחתו של ג'ורג' פלויד.
ממוחמד עלי עד קתרין סוויצר
תופעות של הפגנות ספורטאים נגד גזענות כלפי שחורים באמריקה קיימות כבר יותר מ-60 שנה: אלג'ין ביילור החרים משחק של הלייקרס ב-1959, מאחר שצוות המלון בווירג'יניה המערבית סירב לשרת אותו ועוד שני שחקנים שחורים בקבוצה ומסעדות בעיר סירבו לקבלם (ביילור נשאל אם פחד להיקנס, ואמר שהיה עושה זאת גם אם היה מפסיד את שכרו השנתי).
מדובר בזמנים שבהם הצעד של ביילור היה אמיץ בצורה יוצאת דופן: הוא לא היה צריך לחשוב על המכירות של הנעליים שלו בסין, אלא על התגובה של הקו-קלוקס-קלאן. שנתיים לאחר מכן, ביל ראסל והשחקנים השחורים של בוסטון סלטיקס ושחקניה השחורים של היריבה סנט-לואיס הוקס סירבו להשתתף במשחק ראווה בקנטקי. השחקנים הלבנים של שתי הקבוצות בחרו לקיים את המשחק. ויש עוד דוגמאות.
ב-1965 שחקנים שחורים במשחק האולסטאר בפוטבול לא קיבלו שירותים, ומוניות סירבו להסיע אותם בניו אורלינס. הם החרימו את המשחק, שהועבר ליוסטון. שנה לאחר מכן, מוחמד עלי סירב להשתתף בלחימה האמריקאית בווייטנאם. הוא הופשט מתאריו, הושעה מאגרוף לשלוש שנים ונשפט לחמש שנות מאסר (שלא הוצא לפועל). ב-1971 בית המשפט ביטל את פסק הדין, ועלי הופך מאחד האנשים השנואים באמריקה לאגדת ספורט, דמות גדולה מהחיים שגם מדליקה את הלפיד האולימפי באולימפיאדת אטלנטה, באחד הרגעים הגדולים של הספורט האמריקאי (חייבים לציין כאן: אמריקה שנאה את עלי החזק, מתאגרף-העל, וחיבקה אותו רק כשהיה חולה בפרקינסון, רועד כולו, בלתי מזיק).
ב-1967 קתרין סוויצר נרשמת למרתון בוסטון תחת ראשי התיבות של שמה. היא מקבלת את המספר 261 ומתחילה את המרוץ. עד אז המארגנים האמינו שנשים חלשות מדי לרוץ מרחק כזה. קצת אחרי הזינוק, מנהל המרוץ ג'וק סאמפל רודף אחריה, מפיל אותה ורץ נוסף על הרצפה, וקורע ממנה את המספר. תומאס מילר, חברה לחיים של סוויצר שרץ לצדה, מטיח את סאמפל לריצפה וסוויצר מסיימת את המרוץ. רק חמש שנים לאחר מכן אישה תוכל להירשם באופן רשמי למרתון החשוב.
שנות השישים הם כר נרחב להפגנות של אתלטים נגד אי צדק חברתי. הספורט משקף את רוח התקופה: היפים נגד וייטנאם, וודסטוק, פנתרים שחורים, פמיניזם. שנה אחרי סוויצר, טומי סמית' וג'ון קרלוס מניפים את אגרופיהם העטופים בכפפה שחורה על דוכן המדליות במקסיקו סיטי אחרי שזכו במדליות זהב וארד. הם מגורשים מהאולימפיאדה, ומקבלים איומי מוות כשהם חוזרים לארצות הברית. עוד שנה עוברת, ו-14 שחקני פוטבול שחורים של אוניברסיטת וויומינג נזרקים מהקבוצה בגלל כוונתם להפגין נגד אפליה וקריאות גזעניות כלפי שחורים. האוניברסיטה מזמינה אותם לקמפוס לאחר 50 שנה ומגישה התנצלות רשמית. ב-1973 בילי ג'ין קינג מובילה את המהלך לתשלום שווה לגברים ונשים בתחרויות טניס.
שנות ה-70 וה-80 משקפים יותר את רוח התקופה הרייגניסטית: גושי מדינות שמחרימות את האולימפיאדה שמתארחת במדינה של הגוש הנגדי. ב-1991 פורצות מהומות בלוס-אנג'לס בעקבות מקרה רודני קינג. שחקן ה-NBA קרייג הודג'ס מנסה להניע את חבריו לשיקגו בולס, כולל מייקל ג'ורדן, להפגין נגד אלימות השוטרים. השחקנים מצננים אותו. בביקור הקבוצה בבית הלבן אחרי הזכייה האליפות הוא מגיש לנשיא ג'ורג' בוש האב מכתב שמתלונן על אלימות השוטרים וגזענות באמריקה. אחרי שנה הוא כבר מוצא את עצמו מחוץ לליגה.
ב-1996 מחמוד עבדול ראוף מסרב לעמוד להמנון אמריקאי. הוא מושעה ממשחק אחד, ומגיע להבנה עם הליגה לפיה יוכל לעמוד ולהתפלל בעת ההמנון. לפני שנתיים שחקני מילווקי מסרבים לעלות למשחקי פלייאוף נגד אורלנדו לאחר ששוטרים ירו למוות בג'ייקוב בלייק.
המחיר היקר מכל
ויש את אלו ששילמו באמת. קולין קפרניק, הקוורטרבק של סן-פרנסיסקו, החליט לכרוע על ברכו ב-2016 במחאה על גזענות ואלימות משטרתית כלפי שחורים. "אני לא הולך להתגאות בדגל שמייצג אפליה ודיכוי של שחורים", אמר קפרניק. "זה גדול יותר מפוטבול, ואני אהיה מאוד אנוכי אם אסתכל לצד השני".
טראמפ והימין השמרני יצאו נגדו וצבעו אותו כבוגד אנטי-אמריקאי. השמאל חיבק אותו, והחולצה שלו קפצה לראש טבלת רבי-המכר בחנויות המזכרות. נייקי שמה את הפרצוף שלו על קמפיין פרסומות, אבל קריירת הפוטבול שלו, כמעט בשיאה, נגמרה. מבחינה ספורטיבית, רק עלי הקריב יותר מקפרניק על העקרונות שלו.
ומה לגבי פאט טילמן? מי שוויתר על מיליונים כשחקן פוטבול, התנדב ליחידת עלית בצבא, שירת באפגניסטן, שר ההגנה דונלד ראמספלד והנשיא בוש הבן השתמשו בשם ובתמונה שלו כדי לקדם את התדמית של הצבא, אמר ש"לא מדובר במלחמה, אלא בפשע מלחמה", חזר לעוד סיור באפגניסטן, ונהרג מאש ידידותית, יש אומרים מכוונת. שעות לאחר מותו היו עסוקים חבריו ליחידה בהשמדת המדים, הדיסקית והיומן האישי שלו.
פורסם לראשונה: 08:08, 04.03.22
