הסטנדרטים של נבחרת ישראל נמוכים, אין מה לעשות. כל משחק שלא מסתיים בהפסד - ברכה. הלך הרוח זה לא התחיל עכשיו, כשנקלענו למסלול התנגשות עם צרפת, בלגיה ואיטליה. הוא נכון גם מול רומניה וקוסובו. בקמפיין ליגת האומות הזה, מול נבחרות שזכו בצוותא שש פעמים במונדיאל, הסטנדרטים הנמוכים ממילא מונמכים עוד יותר, עד שהם חדלים להתקיים. אין סטנדרטים מול צרפת ואיטליה.
איך אפשר לא להפסיד לצרפת ואיטליה? אי אפשר. ההפסד הוא מוחלט, ודאי כמו שמש שזורחת בבוקר ושוקעת בערב. לחשוב שאולי הפעם הנבחרת לא תפסיד מכיוון שבדקה ה-39 עדיין היה 0:0, זה כמו להציץ מהחלון בשעה 18:00 ולהסיק מכך שמכיוון ועדיין אור בחוץ, אז הלילה לא יגיע לעולם. ואז חולפות כמה דקות, והופ - מתחיל להחשיך. כמו אתמול, כמו מחר. ואז זה רק הולך ומחשיך. 0:2. ועוד ועוד. לפעמים מופיעה מאי שם איזו אלומת אור, אבל לא. זה בסך הכל רכב חולף. 2:1 הופך מיד ל-4:1. הלילה בא, לא יעזור.
2 צפייה בגלריה
זה לא נעים לשחק במשחק שאי אפשר לנצח. אבו פאני מול פראטזי
(צילום: Timothy Rogers/Getty Images)
זה לא נעים לשחק במשחק שאי אפשר לנצח, אבל אפיזודת הדרג הראשון בליגת האומות היא חלומו של כל מאמן נבחרת. הרי מה כל כך קשה, כפוי טובה כמעט, בתפקיד הזה? כל המקרים בהם נכשלים היכן שאפשר היה, לפחות לדעתם של רבים, גם להצליח. המשחקים בקמפיין הזה הם גן עדן. כל דבר זולת 5:0 ומעלה - כאילו לא היה, חזרה הביתה בשלום. אין שום יומרה לנצח, או לא להפסיד. לנצח או לא להפסיד זה מאמץ שלמען השגתו דרוש רצף של פעולות טובות לאורך 90 דקות. כדי להרגיש סיפוק מול איטליה, צרפת ובלגיה מספיק איזה שער מקרי, נאמר מכדור קרן כמו זה של מוחמד אבו פאני, או מתפרצת שמסתיימת בהחמצה של אוסקר גלוך. נשארו עוד שני משחקים מכל הטוב הזה, ומומלץ ליהנות מכל רגע של המוטציה הזאת - נבחרת ישראל שאי אפשר להתאכזב ממנה.
העובדה שאין מה להפסיד, לא אומרת בהכרח שיש מה להרוויח. לרן בן שמעון, אם לשפוט לפי דבריו, "חשוב לראות התקדמות ושהנבחרת תהיה תחרותית". זה שזה חשוב לו זה בסדר, אבל חשוב עוד יותר שהוא לא יהזה משהו רק כי הוא חשוב לו. הנבחרת לא התקדמה בשני המשחקים האחרונים, כי אי אפשר להתקדם לשום מקום מול צרפת ואיטליה. עצם הציפייה היא גניבת דעת. אי אפשר שלא להתגונן באופן מוחלט.
אי אפשר שלא להגיע למצב שזה נגמר ברביעייה אחרי ארבע הצלות גדולות של עמרי גלזר. תחת בן שמעון נראתה נבחרת ישראל במשחקים הללו בדיוק כמו שהיתה נראית עם כל מחזיק תעודת פרו אחר – נעה על הציר שבין 3:1 ל-6:1 בכפוף לרכות השפיץ של הנעל של החלוץ היריב ומידת הרצינות של חבריו.
