מי שהיה זקוק לתזכורת לכך שרכיבת אופניים תחרותית יכולה להיות ענף ספורט מסוכן - ועוד איך מסוכן - קיבל אותה (שוב) בשבוע שעבר עם מותו הטרגי של ג'ינו מאדר השווייצרי מקבוצת בחריין-ויקטוריוס, רק בן 26, שהתרסק במהלך הקטע החמישי בטור של שווייץ. האירוע התווסף לשורה של תאונות רכיבה קטלניות, שרובן הסתיימו בפציעות קשות אך חלקן עלו באובדן בנפש. האם הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש ולהתאים את הענף כך שייפסקו מקרים מסוג זה?
אפילו מבט שטחי אל הענף מציג לראווה את הסכנות הטמונות בו. הירידות מפסגות ההרים מועדות לפורענות, אז "גולשים" הרוכבים במהירויות שמגיעות ל-80 קמ"ש ויותר; גם במהלך ספרינט בישורת, כל אבן קטנה על הכביש יכולה להעיף את הרוכב מאופניו; וכמובן, סיומות הקטעים המטורפות, בהן מספר רוכבים טסים במהירות אדירה אל קו הסיום כשמילימטרים מפרידים ביניהם, כבר גרמו לנפילות ופציעות קשות. גם האימונים עצמם, מחוץ לתחרויות, עלולים להסתיים באסון.
5 צפייה בגלריה
רגע ההתנגשות בה פאביו יאקובסן נדחף על ידי רוכב יריב ועף החוצה מהמסלול, מה שגרם לפציעתו הקשה ממנה ניצל באורח נס
(צילום: AP)
מאדר היה הרוכב הראשון שנהרג בתחרות מאז יורג למברכט הבלגי ב-2019 בטור של פולין. הנפילה הקטלנית של השווייצרי הזכירה את מה שאירע לווטר ווילנדט הבלגי בג'ירו ד'איטליה בשנת 2011 ולרוכב האיטלקי פאביו קסרטלי - שהיה מדליסט זהב אולימפי מהמשחקים האולימפיים בברצלונה 1992 - בטור דה פראנס בשנת 1995. רק שמונה שנים מאוחר יותר, לאחר מותו (כתוצאה מפגיעת ראש) של אנדריי קיבילב הקזחי במרוץ פריז-ניס, המכונה גם "המרוץ אל השמש", הוציאה התאחדות האופניים הבינלאומית חוק המחייב את הרוכבים לחבוש קסדה במרוצי האופניים. עם זאת, אמצעי הבטיחות הנוסף לא מנע את ריבוי התאונות הקטלניות במרוצים ובאימונים כאחד, ממש כפי שקרה לשניים מזוכי הטור דה פראנס, אגן ברנאל הקולומביאני שנפגע ממשאית וכריס פרום הבריטי שהתנגש בקיר במהירות של 60 קמ"ש בשל רוחות חזקות, בעת שביצעו רכיבות אימון.
מקרה נוסף של תאונה שלא הייתה רחוקה להסתיים באובדן בנפש, הייתה של הרוכבת ההולנדית אנמיק ואן פלוטן, שבאולימפיאדת ריו ב-2016 עפה במהירות גבוהה והתרסקה בצורה מפחידה. היא סבלה משלושה שברים בעמוד השדרה וכן מזעזוע מוח רציני. "זה היה נראה גרוע מאוד, הייתי בטוחה שהיא מתה", אמרה חברתה אנה ואן דר ברגן, שזכתה בזהב באותו מרוץ. בניגוד למאדר ולעוד רוכבים שקיפחו את חייהם, הסיפור של הרוכבת ההולנדית הסתיים בטעם מתוק עם זכייה בזהב האולימפי במרוץ נגד השעון באולימפיאדת טוקיו 2020.
הרבה יותר סכנות
האיום על הספורטאים רק הולך וגדל, בעיקר בשל העלייה במהירות הרכיבה הממוצעת של הפלוטון (קבוצת רוכבים הנעה על הכביש במבנה מקובץ) ולקיחת סיכונים, בעיקר בירידות. "יש הרבה יותר סכנות מאשר לפני 30 שנה", אמר פט מקווייד, מי ששימש כנשיא האיגוד הבינלאומי לאופניים (UCI). "כשהתחלתי להתמודד במסגרת מקצוענית, נאמר לי שהתרסקויות הן חלק מההסכם", הוסיף מרקו פינוטי, רוכב איטלקי ששבר את האגן שלו בהתרסקות בג'ירו בשנת 2011 ואושפז למספר שבועות - תחרות שהזוכה בה, מיקלה סקראפוני האיטלקי, נהרג לפני שש שנים בגיל 37 מפגיעת משאית במהלך אימון שערך במדינתו. "זהו ספורט מסוכן, וזה תמיד יהיה ספורט מסוכן", הוא טען, "אבל נראה שבשנים האחרונות מספר התאונות גדל והן הפכו חמורות יותר, כי המהירות גבוהה יותר, הטכנולוגיה של האופניים השתנתה, והרמה והגודל של הפלוטון גבוהים הרבה יותר".
המקרים הרבים מעלים יותר מתמיד את השאלה בדבר הצורך של מנהלי תחרויות אופני הכביש לשקול מחדש את האופן שבו שהם מתכננים את המרוצים השונים. אחת הבעיות הנפוצות במסלולי הרכיבה השונים בהם עוברים הרוכבים קשורה לדרך: במטרה להאט את תנועת הרכבים בשגרה בעיירות, ערים וכפרים ברחבי אירופה, למשל, הצטמצם שטח הרכיבה בשל הוספת פסי האטה, איים ומעגלי תנועה, מה שמוסיף למכשולים בתחרות שמתקיימת על אותו הכביש. בנוסף לכך, הגדלת מספר המשתתפים במרוצים השונים, בעיקר הבולטים שבהם, מובילה למצב בו ישנם כמעט 200 רוכבים שמוזנקים ביום הראשון של התחרות. המספרים אמנם מצטמצמים ככל שהתחרות מתקדמת, בגלל פרישה של רוכבים פצועים או כאלו שלא עמדו בזמני המינימום, אך אין זה מבטל את העובדה כי מרוב משתתפים, הרוכבים הופכים עיוורים למפגעים על הכביש וחייבים להיות ערניים פי כמה על מנת להימלט מהתרסקות המונית.
5 צפייה בגלריה
נפגעה בתאונה קשה באולימפיאדת ריו 2016, אך בניגוד לאחרים, הסיפור שלה נגמר בצורה מתוקה. אנמיק ואן פלוטן
(צילום: EPA)
5 צפייה בגלריה
האחריות היא על הרוכבים? אנדריי קיבילב הקזחי, שמת במרוץ פריז-ניס כתוצאה מפגיעת ראש
(צילום: רויטרס)
"תשתיות שקיימות על כבישים מצוינות בהאטת מכוניות, אבל מהוות מכשול עבור מרוצי אופניים", טען כריס קרמייקל, שהיה רוכב אופניים מקצועני ומוכר יותר מכל כמי שהיה מאמנו של לאנס ארמסטרונג, "ככל שיש יש יותר כיכרות, איי תנועה, עמודים ונתיבים מצומצמים ממה שהיו פעם, כך גדלה פגיעותם של הרוכבים. הדרך רחבה מספיק רק ל-10-5 מתוך כמות הרוכבים של הפלוטון. רוכבים מובילים רוצים להיות מקדימה, כך שתמיד יהיו מרוצי כתף אל כתף במהירות גבוהה בכבישים צרים מלאים במכשולים. עם רוכבים חזקים יותר וציוד מתקדם יותר, המהירויות הממוצעות ממשיכות לעלות. בדיוק כמו בנהיגה במכונית, ככל שנוסעים מהר יותר כך גם עולה הסיכון בשל העובדה שמרחק העצירה גדל אך זמן התגובה איטי. רכיבה כל כך קרובה זה לזה מפחיתה את הראות קדימה, מה שהופך משמעותי יותר בשל המכשולים שבדרך או תוואי הרכיבה הבעייתי". דבריו של קרמייקל מזכירים את הטור של פולין ב-2020, אז נדחף הרוכב ההולנדי פאביו יקובסן על ידי רוכב אחר כחלק ממאבק על קו הסיום, מה שגרם לתאונה מחרידה בה יקובסן עף החוצה מהמסלול, מעבר למחסומים, נפצע בצורה קשה ואף נכנס לתרדמת, אך ניצל באורח נס.
באיגוד מטילים את האחריות על הרוכבים
ה-UCI נמצא במאבק ממושך עם קבוצות על השימוש במכשירי קשר כדי להעביר מידע לרוכבים. מנהלי צוותים ומספר רוכבים טוענים שניתן להשתמש במכשירים כדי להזהיר את הרוכבים מפני סכנות, אבל מנגד יש הטוענים כי מדובר בהסחת דעת שעלולה להגדיל את הסיכוי להתרסקות, כשהאצבע המאשימה מופנית אל מנהלי הקבוצות שמורים לא פעם לרוכבים לקחת סיכונים מיותרים כדי להגיע להישגיות גבוהה. יש לקחת בחשבון גם את החומר ממנו עשויים כיום האופניים - שכן לפני עשרות שנים השלדה הייתה עשויה מפלדה, אך כיום אופני הרוכבים עשויים בעיקר מסיבי פחמן כדי להפחית ממשקלם, מה שמגדיל את הסיכוי לפגיעה פיזית ברוכב, בשל איבוד שליטה מפרצי רוח או מכל גורם שמוביל לסטייה מהמסלול.
הסכנה הגואה ברכיבה תחרותית על אופניים כמעט שלא עלתה לדיון ואף פחות למחקר. תאונות קורות, ובמקרה שהן מובילות למוות נערכות מספר מחוות לזכר ההרוג, כמו רכיבה במהירות איטית וקבועה בדבוקה אחת או אזכור מספר הרוכב על הכביש או במסלול עצמו בק"מ הרלוונטי. החוק שמחייב את השימוש בקסדות מציע יתרונות מוגבלים בהתרסקות במהירות גבוהה, והדרישות הפיזיות של רכיבה על אופניים הופכות את הרצון להגן על הרוכבים באמצעות ציוד מגן כבד יותר לבלתי מעשי - בניגוד למרוצי רכבים שהפכו בטוחים יותר באופן משמעותי במרוצת השנים.
"אפשר להפוך מרוץ קשה לאפי רק על כבישים רגילים. בסופו של יום, האחריות היא של הרוכבים עצמם. אני לא חושב שאנחנו יכולים לשנות מהותית את כל הארגון של הספורט הזה", אמר מקווייד, והוסיף שאם מנהלי הצוותים הורו לרוכבים לתקוף בירידה מסוכנת, הרי שעל הספורטאים לא להיענות למה שאומרים להם במכשיר הקשר. יחד עם זאת, בספורט שבו שנתיים נחשבות כחוזה ארוך טווח והעסקה לטווח הארוך איננה בטוחה, מעטים הרוכבים שיכולים להרשות לעצמם לערער על הוראות הבוסים שלהם. חוסר הוודאות הזה טמון גם בחוסר הרצון של רוב הרוכבים לדבר על הסכנות בספורט שלהם, שכן דבריהם עלולים להיות להם לרועץ ולהפוך אותם לפחות אטרקטיביים עבור מעסיקים. בנוסף לכך, מעטות הקבוצות שממהרות להחתים רוכבים פצועים או שעברו פציעה קשה.
"ניתן היה למנוע את המוות של ג'ינו מאדר. ירידה שבה מגיעים למהירויות של כמעט 100 קמ"ש היא חוסר אחריות משווע. אין מקום להטיל את האחריות על הרוכבים כדי שירכבו בצורה זהירה יותר. יש בי אהבה רבה לאחד מענפי הספורט הקטלניים בעולם, שבקלות יכול להיות הרבה פחות מסוכן, לולא מנהלי הענף היו לוקחים אחריות רבה יותר בתכנון המסלול ולא בונים אותו כך שהקטע בו נהרג מאדר כלל ירידה חדה כל כך רגע לפני הסיום", טענה מריג'ין דה פריס, עיתונאית הולנדית שפרשה בשנת 2015 מרכיבה מקצוענית. "בתור רוכבים עלינו לקחת בחשבון את הסיכונים שכרוכים בירידות החדות מפסגות ההרים", הוסיף רמקו אבנפול, רוכב אופני כביש הבלגי, שמחזיק בתואר אלוף העולם ברכיבת כביש, אך חווה על בשרו תאונה קשה שכמעט חיסלה לו את הקריירה בג'ירו די לומברדיה ב-2020. "כולי תקווה שהסיום של הקטע יהווה חומר למחשבה עבור המארגנים והרוכבים כאחד".
פורסם לראשונה: 08:53, 24.06.23
