אם תכתבו את שמה של דר הכט בגוגל, מנוע החיפוש הנפוץ יציע לכם בעיקר רופאים. הרבה רופאים. רק לקראת העמוד השני ד"ר הכט מאבד את הגרשיים לטובת כתבות מהשבוע האחרון על הישגה של הסייפת, שהפכה לאלופת אירופה עד גיל 23 בסגנון דקר.
אחרי מספר ימים של חגיגות, חזרה הכט (21) לאימונים באולם בבית הספר עירוני י"ד בת"א, אל חיים רגילים ואנונימיים. "עד האליפות הזו לא הצלחתי בתחרויות מטרה, והפעם הלכתי הכי רחוק שיש. אנשים שלא מגיעים מהסיוף לא יבינו את חשיבות התואר, כמה עבודה צריך כדי לתפוס יום כזה", היא מספרת עם נחיתתה, מקפידה בכל הכוח שהקול שלה לא יישבר מרוב התרגשות. זה אותו רגש שלפעמים נראה מנותק מהסיוף, מאחר שהמסכות שעוטים הספורטאים יוצרות ענף חסר הבעות, מה גם שהוא נטול אפקט מיידי של הצלחה כדוגמת שער או סל. "קשה להבין את הספורט הזה, אני יודעת", אומרת הכט.
אבל הכט מוסיפה כי האנרגיות בסיוף מובעות בדרכים אחרות: "אנחנו מאוד אמוציונליים ויש צעקות. בכל קרב תשמעי צעקות, למשל כשאת דוקרת כדי לשחרר לחץ. את מבסוטה שעשית נקודה. נכון, כולם נראים אותו דבר מבחוץ, רק שם משפחה על הגב ודגל מודפס על המכנסיים. אבל כשיש הפקה, כמו שעשו בטוקיו, כן רואים את הפנים של המתחרה. כשמציגים אותו, בסוף הקרב... גם עשו הילוך איטי בקרבות על המדליה וראינו מה הספורטאים חווים ברגע כזה. לדעתי, דבר כזה קונה הכל ומביא קהל".
קשה לייצר בסיס הישגי לפירמידה כשהענף לא מייצר התלהבות. מחוויה אישית באחת מאליפויות ישראל – אין תחושה של אירוע גדול בשום שלב.
"אותה תחושה מנומנמת קיימת גם היום. אין מספיק פרסום, אולי רק כתבות פה ושם כשיש באמת הישגים. לדעתי יכולים לשווק יותר. אולי לשדר את אליפות ישראל בטלוויזיה, אבל לא רק. תראי את הג'ודו, הם מזמינים קהל שיודע שיש אליפות, מרימים הפקה, משהו מפואר. צריך להעלות את הרמה. מספיק שיש תאורה כמו בתחרויות גדולות בעולם כדי להכניס אנשים מבחוץ לאווירה האמיתית של הענף. באליפות איטליה יש מסכים שמציגים כל מתחרה, פודיום ענק, הרגשה של אליפות אירופה. את יודעת כמה רעב את מקבלת מאירוע כזה?"
תיק מיוחד ומסורבל
ההישג של הכט מצטרף לזכייה של יובל פרייליך באליפות אירופה לבוגרים ב־2019, ולהצלחה של נבחרת הנערות שחזרה באפריל מדובאי עם מדליית הזהב באליפות העולם, משם ניקול פייגין הביאה מדליית כסף. המשותף לכל ההישגים? סגנון הדקר. "לדעתי, זאת השנה הכי מרשימה שהייתה בענף", אומרת הכט בגאווה. "מכל תחרות מטרה חזרנו עם מדליה, בכל כך הרבה גילים. זה לא מובן מאליו ומראה שיש פוטנציאל עצום, אפשר אפילו לחשוב על לוס־אנג'לס 2028. עם זאת, יש קושי במעבר מהנוער לבוגרים".
איך הגעת לסיוף?
"הייתי במקביל בכמה חוגים: כדורסל, ג'ודו ורכיבה על סוסים. כשהייתי בת שמונה, אמא שלי הציעה שנלך לנסות סיוף. שם פגשתי את דורון לויט, המאמן שלי עד היום. התחברנו מהר והרגשתי ניצוץ. היה לי טוב. הבנת הענף לקחה לי זמן, לא הבנתי מי נגד מי. בגיל 13, כשנכנסתי לנבחרת, זה נהיה ברור יותר. גם הבנתי שאני טובה יותר מאחרות כי אני רצה קדימה. זה לא הספיק לי, רציתי להיות הכי טובה שאני יכולה".
איך נראה יום תחרויות?
"בכל תחרות יש יותר מ־200 בנות. זו הסיבה לכך שהיום אצלנו כל כך ארוך. צריך זוכה אחת מתוך 200, ביום שמתחיל בשבע בבוקר ונגמר בשמונה בערב, במקרה הטוב. את צריכה לנוח, לשמור על פוקוס ולהישאר חמה. אסור לתת לדברים אחרים להסיח את דעתך, אלא להישאר ממוקדת במטרה".
איך אפשר להתכונן לדבר כזה באימונים?
"אנחנו לא רק מסייפים באימונים. יש אימון כושר של שעה וחצי בבוקר. אם את לא אתלטית, זה לא יעבוד, בטח כשעוברים את ה־30. אני גם מתאמנת באימונים אישיים עם דורון על דברים ספציפיים ורק אז עולים לסייף. יש כמובן את עניין הניסיון שאת צוברת עם השנים. הבגרות הזו היא חלק מאוד חשוב, והיא סיבה ענקית לכך שהצלחתי באליפות אירופה. לפני ארבע שנים הייתי בדיוק באותה סיטואציה של כניסה לחצי הגמר ולא ניצחתי, משום שלא הייתי בוגרת מנטלית להכיל את מה שקורה. בעיקר לחץ".
"לדעתי, זאת השנה הכי מרשימה שהייתה בענף. מכל תחרות מטרה חזרנו עם מדליה, בכל כך הרבה גילים. זה לא מובן מאליו ומראה שיש פוטנציאל עצום"
אם כבר לחץ, אנשים לא מרגישים ככה כשהם רואים אותך עם החרב בדרכים?
"לא, לא. היא בתוך תיק מיוחד, ארוך ומסורבל. ככה טסים, ככה נוסעים באוטובוס. כבד ומעצבן. כשאנחנו טסים לתחרויות בעולם, שואלים אותנו בנתב"ג אם אנחנו מהגולף. כששומעים סיוף מתלהבים ואומרים: 'וואו, איזה תותחים אתם! איזה ספורט אצילי'. ענפים לא מוכרים פותחים את הראש".
טוב שיש תוכנית ב'
המציאות של ענף אולימפי קטן בישראל, כזה שלא הגיע למשחקים מאז 2008, דוקרת יותר מהחרב. הכט מקווה להשיג את הקריטריון לפריז 2024, אבל לפי התיאור שלה, "משימה בלתי אפשרית" זה לא רק שם של סדרת סרטי קולנוע.
"אני אפילו לא יכולה להסביר כמה זה קשה", אומרת הכט. "אין כמעט כרטיסים לאירופה, והמלחמה מטורפת. מעצמות כמו הונגריה, איטליה או גרמניה, מדינות שיש להן מדליסטים באופן קבוע, עדיפות עלינו. אבסורד שאלוף אירופה כמו יובל לא נכנס למשחקים האולימפיים, ולא רק הוא. זה קורה המון. סייפת שזכתה במדליית כסף באליפות אירופה כתבה על זה פוסט נרחב בפייסבוק, ששיטת חלוקת הכרטיסים ליבשת חייבת להשתנות. אנחנו ענף קטן ולא מתוקצב בישראל, וכדי שנצליח להשתוות למדינות המובילות צריך להיות יותר 'לארג'ים', אחרת אי־אפשר להגיע לטופ העולמי. איך נתקדם אם יש רק בין 700 ל־1,000 סייפים?"
איך זה מסתדר עם מה שאמרת על הפוטנציאל ללוס־אנג'לס 2028?
"קל יותר להיכנס דרך הקריטריון הקבוצתי. דבר כזה מחייב ארבעה ספורטאים חזקים ויציבים. אני עדיין עומדת מאחורי מה שאמרתי על הישגים והמשכיות. עם זאת, אם לא נהיה ברמה מטורפת לפני משחקים אולימפיים, יהיה מאוד־מאוד קשה להיכנס דרך תחרות ההזדמנות האחרונה. צריך שם יותר מזל, הרבה מזל".
"אנחנו ענף קטן ולא מתוקצב בישראל, וכדי שנצליח להשתוות למדינות המובילות צריך להיות יותר 'לארג'ים'. איך נתקדם אם יש רק בין 700 ל־1,000 סייפים?"
איך איך מסתדרת כלכלית?
"אני מקבלת משכורת, אבל היא לא מספיקה כדי שאחיה רק עליה. לאחרונה קיבלתי חסות מחברה של ציוד סיוף. זה קצת אבסורד שלמרות ההישגים, אין באמת תמיכה. אני יודעת שבמדינות אחרות יש, אם לא כלכלית אז לפחות מעטפת. יש לנו תזונאי או פיזיותרפיסטית, ועדיין זה לא מספיק. אני לומדת ביוכימיה ומדעי המזון בפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית. אני לא יכולה לשים את כל התקוות שלי בספורט. טוב שיש תוכנית ב'. עכשיו כולי מרוכזת באליפות אירופה לבוגרים ביולי. הזהב העלה לי את הביטחון, ואני יכולה להסתכל לכל אחת בעיניים".
בתור חובבת קעקועים, אם תשיגי כרטיס לבמה הגדולה תחגגי עם אחד חדש של הטבעות האולימפיות?
"הלוואי, אמן. יש לי אהבה לקעקועים כי הם מסמלים תקופות בחיים עבורי. אני חושבת שמדובר באמנות. עדיין אין לי קעקוע שקשור לסיוף, אני מאמינה שביום שאפרוש אעשה אחד, להשאיר חותם".
