תענוג. קשה להאמין שזה קורה וצריך פשוט ליהנות מכל רגע, עד שבסוף גם זה ייגמר. לא, ואני לא מדבר על ממשלת ימין על מלא-מלא.
1:3 לדנבר מול מיאמי, בגמר לא "סקסי" שאולי גרם לאדם סילבר למרוט את שערותיו בתסכול (מטאפורית, כמובן), אבל לכל מי שאוהב כדורסל, ספורט ותחרות של אמת, זה כמעט בגדר התגשמות חלום. גמר שמורכב מדנבר – קבוצה שנבנתה בתהליך סבלני, בנגיעות מדויקות של כירורג קפדן ושמנגנת בהרמוניה מושלמת תחת מנצח התזמורת (מלון או יוקיץ', זה לא משנה), וממיאמי – קבוצה שמורכבת מפועלי במה אפורים, חסרי ייחוס (דראפט), אבל יעילים, שאפילו מתמטיקאי בכיר יתקשה להבין כיצד השלם מצליח להיות גדול כל כך מסך חלקיו (ושראויים אגב להרבה יותר מ"קהל ההצלחות" העשיר באולם הביתי). אם נוסיף לזה את בוסטון, עוד קבוצה שנבנתה מלמטה, עם יסודות ראויים ולא רק עיצוב חיצוני נוצץ, ושכמעט הגיעה גם היא למעמד הגמר, נקבל שלוש קבוצות ראויות מתוך ארבע האחרונות, שגורמות לנו לשקוע לרגע באשליה שהערכים מנצחים ולא הכסף.
1 צפייה בגלריה
שחקן דנבר נאגטס ניקולה יוקיץ' מול שחקן מיאמי היט ג'ימי באטלר
(Isaiah J. Downing/Reuters)
כמה נפלא היה לחזות בכשלונות של קבוצות הלגו-גלקטיקוס – הקבוצות שמורכבות מהדבקה לא אסתטית של כמה כוכבי-על כדי ליצור עיסה שמטרתה היא הצלחה בטווח הקצרצר, במקרה הטוב: בתחילה קרס הקרקס של ברוקלין (בשלבים), וממנו שוגרו פליטיו אל ניסיונות הדבקה נוספים שלפחות עד כה כשלו – קיירי הגיע אל דאלאס, רק כדי להפוך אותה מקבוצה שמדורגת לפלייאוף לכזו שאפילו לפלייאין לא הצליחה להשתחל, ודוראנט הגיע לפנייקס, שהחליטה לפורר עבורו תהליך בנייה ראוי שהביא אותה כמעט עד לארץ המובטחת (ורק מילווקי – עוד קבוצה אפורה לכאורה אבל נפלאה – עמדה בינה ובין השלמת כיבוש הפסגה). וכמובן לא נשכח את הלייקרס, שרק כשהקיאה את ווסטברוק ובעיקר בזכות ריבס (עוד אלמוני בן המעמד הנמוך שלא ספרו אותו בדראפט), הצליחה להתרומם.
גם בדנבר (יוקיץ', מארי) ובמיאמי (באטלר, אדבאיו) יש סופרסטארים. אבל הם שחקני כדורסל אמיתיים ולא עשויים מפלסטיק, שורשים שמחופרים עמוק בקבוצות שלהם ומהווים את הבסיס שעליו נבנו השכבות האחרות, ולא מוצרים כמו הארדן, דייויס או מסי, שמישהו קנה בכסף רב ושתל. בימים שבהם אירופה נכבשת בחזון השייחי/אוליגרכי של מנצ'סטר סיטי, שמדגים לאמריקאים התמימים לאן יכול להגיע קפיטליזם דורסני, זה תענוג לצפות בספורט אמיתי.
ואם כבר מאפשרים לנו ליהנות, אז רק עוד בקשה אחת – מערוץ הספורט – כדי שזה יהיה מושלם: למשחק מספר חמש (וגם לשש ולשבע אם יהיה צורך) בבקשה תשאירו את גיל ברק ועופר שלח, הצוות ששידר את משחק ארבע, או שפשוט תשאירו לנו את פס הקול המקורי מהלווין, שכולל את ההומור והאינטליגנציה של ואו גאנדי, מארק ג'קסון או האחרים שבמשמרת. אל תחזירו לנו את עידו גור – שהיה שדרן חביב ורהוט עד שהפך מתיש מאז שכל משפט שני שלו מתחיל במשהו כמו "זו פעם ראשונה בהיסטוריה ש...", ובוודאי לא את שימי או-מיי-גוד ריגר הקולני, שמעמדת הפרשן לא מעניק לנו כמעט ולא זווית מעמיקה אחת של המשחק. תנו לנו להאמין, ולו לכמה ימים נוספים, שאיכות היא שם המשחק, גם במגרש וגם בעמדת השידור.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
