אנחנו טובעים בריבה
סופגנייה כבר לא קונים על רגל אחת. זה מסוג ההרפתקאות שיוצאים אליהן לאחר מחשבה. תוך הפעלת שיקול דעת. בהתייעצות עם בת הזוג לפני שנרדמים. כמו להזמין טיסה. או אוטו.
ועוד מעט לא נקנה סופגנייה במאפייה. המבינים ייגשו לאולם תצוגה. ימדדו את הסופגנייה בעין. את הדגם, המילוי, הגימורים. ינסו להסתדר על מחיר. ממול יישב מכופתר עם מחשבון. מהסוג שאומר "לא אני, לא אתה". ואם יצליח, מזל וברכה.
האמת? לא מצחיק. תחת הנהגה, שהסוגייה היחידה שמטופלת לעומק זה עצם שרידותה - יוקר המחיה מעמיק את הכרסום בכל נדבכי חיינו. מעמיק את ההכבדה. הנשימה. מייקר להחריד ארץ מוכת מלחמה. מאלץ אותנו לחתוך בבשר תרתי משמע. לדחות לילד בשנה נוספת את מסיבת יום ההולדת לכיתה. למלא רק חצי מכל דלק. לספור עגבניות בסופר. לבחור בין הופעה למסעדה.
הבנו, אין פה שר אוצר שיודע לייצר פתרונות. או סתם אופק. אז כל בוקר מתעוררים לעוד שירותים שהפכו בלתי מושגים. לעוד מוצרי יסוד שהפכו סמל סטטוס. בהתחלה תותים. ואז ענבים. ועכשיו סתם תפוח. או אפרסק.
והשיא – סופגנייה.
המשמעות העצובה היא פחות חג לכולנו. או במילים שהשר בצאלאל סמוטריץ' פחות יבין: ירידה בדירוג האשראי של חנוכה
לא מדבר בהכרח על סופגניות שאיבדו צלם סופגניות. אתם יודעים, הביוניות האלה. פופקורן כרמל מלוח. או פררו רושה במילוי קרם פרלינה ופניני שוקולד. אלא על הבסיס. ריבה. אפילו לא ריבת חלב.
בשולחן החג של כולנו, ליד הנרות יש סופגניות השנה? אולי ערב כן ערב לא. אולי רק בנר הראשון. אולי בכלל לא. אף אחד לא ירעב מזה. בריאותית נרוויח.
ובכל זאת משהו גדול קורה פה. סופגנייה זה לא מוצר רשות. זה סמל חג. זה נוהג. מסורת. כמו נרות החנוכייה.
המשמעות העצובה היא פחות חג לכולנו. או במילים שהשר בצאלאל סמוטריץ' פחות יבין: ירידה בדירוג האשראי של חנוכה.
איפה נס פך השמן, גרסת הקלוריות, כשצריך אותו.
אצילי, אתה מתיש אותנו
משהו שהוא קילומטרים מעבר למופרכות המקובלת מתחולל בבזאר המלפפונים של הכדורגל שלנו. מדבר על דרמת עומר אצילי שהתישה אותנו עד כלות בשבועות האחרונים, והשבוע הגיעה לקתרזיס פלוס קונפטי.
להלן תקציר: מכבי חיפה ובית"ר ירושלים נקלעו למרדף על שירותיו של שחקן הכנף. הראשונה אפורה ומוכרחה להחזיר הרתעה, השנייה מפנטזת על אליפות. ברקע עלילה שלא מביישת טלנובלה טורקית עם יותר מדי עונות: הודעה דרמטית של השחקן שבחר בחיפה מתוקף "ערך הכרת הטוב", הודעה דרמטית יממה אחר כך שבחר בבית"ר מתוך זה שהוא "הולך עם הלב", כשברקע רב שמייעץ, חלום שחלמה בת הזוג, אוהדים מאושרים שהופכים זועמים, כאלה.
לכאורה עוד פרק ביזארי, אפילו לא מהמקוריים שידענו, בתולדות הכדורגל העברי ומרדפיו אחרי גיבורי הביצה. משל עסקנו בויניסיוס פינת לאמין ימאל.
רק שפה זה היה צורם מעבר לרגיל. ולא רק בגלל שמדובר בהתקוטטות על כדורגלן אחרי שנתיים חלשות מעבר לים. ולא רק בגלל הפליקפלק באמינות עוד לפני שכדור הארץ השלים סיבוב סביב צירו.
אלא בגלל ההסתבכות החמורה ההיא, פרשת "הכדורגלנים והקטינות" של דור מיכה ואצילי, שהסתיימה בסגירת התיק נגדם מחוסר אשמה, אבל לא בעודף מוסר.
אז, אחרי הסערה אצילי נקלט בחיפה. היו אוהדים שמחו והפגינו. באוויר היה הרבה פחות חשק. היום זה הפוך.
את הטיעונים עד כמה ראוי או לא ראוי לתת במה ולחבק ציבורית אחד כמו אצילי שהסתבך כולנו מכירים. היינו שם. בלי להידרש שוב לוויכוח, אנחנו יכולים פשוט להסכים שהפנינג ההחתמה של ההוא ששוב לא ידע לתת דוגמה היה צריך להתנהל הרבה יותר בצניעות. ושהמרדף הנלהב הזה יצא מכל פרופורציה.
החגיגות הללו הן הכי לא לכבודו של השחקן שאמר "הלכתי בעקבות הלב", ושיחק שוב עם לבבות של אין ספור אוהדים. והן בטח לא לכבודנו.
געעגועים לעולם הישן והטוב
שמעתם שמנה חמה חזרה? אמיתי.
אני מכיר כאלה שתקוע להם מונוסודיום גלוטמט בשיניים עוד משנות ה-90'; ובכל זאת, כאילו כלום, מותג האיטיות במים חמים - לערבב, לחכות, לאכול במקום מסתור - עושה קאמבק. מהדלת הקולינרית הראשית. עם ניחוחות עדכניים. קוריאניים כאלה. לא רק הטעם עוף של פעם. יותר בכיוון קרבונרה, טוקבוקי, טעמים שנשמעים כמו חלקי חילוף למזדה קופה.
מרגש? כנראה שלא.
הלוואי שהיינו יכולים לתלות את הרטרו המוזר הזה באיזה ערך. נגיד של חזרה לצניעות. של מיאוס במנות השף המולקולריות. או בסתם געגועים לעולם הישן והטוב של מנה חמה בימי מלחמה קרה.
אבל לא. כלומר ממש ממש לא. אין פה נוסטלגיה. אף אחד גם לא חוזר בקרוב לשתות מי חלודה ממטרות. וחכו עם הטלפון לחברה שמייצרת את החמציצים. דור האלפא לא שם.
אני מכיר כאלה שתקוע להם מונוסודיום גלוטמט בשיניים עוד משנות ה-90'; ובכל זאת, כאילו כלום, מותג האיטיות במים חמים - לערבב, לחכות, לאכול במקום מסתור - עושה קאמבק
בסוף זה עוד אירוע של טיקטוק. טרנד מחומם. כמו המלפפונים החמוצים (אל תגידו שלא שמעתם) פלוס אינפלציית סרטונים לשדרוג המנות חמות.
מה זה מלמד? שהטיקטוק יכול לדחוף הכל. כל מה שעובר לכם בראש. תחשבו הכי משוגע, הכי רחוק. תחשבו קריסטל מנטה. תחשבו ופלות לימון. תחשבו חלביצה.
אגב, עד היום השיננית שלי מזיעה על שאריות חליבצה משנות ה־90'. זה והמונוסודיום גלוטמט.
שירת חיינו
"סיכויים קלושים לבנות חלום", שרה קורין אלאל ז"ל. "כל המקומות קדושים", שרה שורה קודם.
שתי שורות חידתיות שהדהדה שנים לפני שהסתלקה, ובתמצית מגלות את סוד אדמת המריבה שפה. שמספרות את סיפור חיינו.
כי כן, ברור, כל המקומות קדושים. מערת המכפלה קדושה, אז חייבים לגור לידה, בלב אוכלוסייה פלסטינית בחברון; וקבר יוסף בפאתי שכם קדוש, אז חייבים להסתנן אליו תוך סיכון חיים; וקבר שמעון הצדיק בשייח ג'ראח קדוש, אז מבעירים את המזרח התיכון; וקבר הרבי באומן קדוש, אז נודדים אליו גם בימי קורונה והתרעות; וירושלים קדושה, כל ירושלים, לא צריך להסביר; והר דב, ברית בין הבית"רים וזה; ורצועת עזה, סוג של קדושה ישנה־חדשה.
שורות חידתיות שהדהדה שנים לפני שהסתלקה, ובתמצית מגלות את סוד אדמת המריבה שפה. שמספרות את סיפור חיינו
ולא רק אתרי התנ"ך. יש את אלו שקדושים מכוח היום יום בארץ הזו. אתרי בניית הארץ והמורשת והתרבות; ומכוח הזיכרון. האנדרטאות שסביבנו. ארץ אנדרטות נהיינו. וארץ אתרי הקרבות. וגם לאלה, ברור, יש את הקדושה שהם.
וכמו שעבורנו כל המקומות קדושים, ככה גם לשכנים שלנו. להם יש את הקוראן ואללה והמסורות שלהם.
ומרוב קדושת אדמה פוחתת קדושת האדם. ומרוב מקומות קדושים אנחנו במגדל בבל של מאבקים.
עודף הקדושה הזו מונע מאיתנו להישיר מבט אל מורכבות היום יום או להתמודד עם מציאות משתנה במהירות. המזרח התיכון הרי מתהפך פעמיים ביום. וממול יש את הספרים הישנים, שבהם כבר אלפי שנה כל המקומות קדושים.
אז כן, מאיר גולדברג שכתב וקורין אלאל ששרה צדקו. כל המקומות קדושים/ סיכויים קלושים לבנות חלום/ אפילו הימים קשים/ יותר קשים מיום ליום.
יהי זכרה קצת פחות קדושה.
פורסם לראשונה: 15:35, 26.12.24
