יום הכיפורים הגיע ואיתו הזמן לחשבון נפש. כן, גם בכדורגל הישראלי, על קברניטיו, שחקניו, אוהדיו ופרשניו. הנה חמישה חטאים (רשימה חלקית בלבד) שכל אחד מאנשי הענף צריך לפשפש בהם במהלך היום הזה.
בזבוזי זמן
בזבוזי זמן בכדורגל הישראלי זה לא באג, זה פיצ'ר. חלק אינטגרלי מהמשחק. אוהדי הקבוצות הגדולות מתלוננים על כך רבות, אבל גם הקבוצות שלהם עושות את זה כשמתאים להן. כולנו מכירים את התסריט: התוצאה היא 0:1 לאחד הצדדים במחצית השנייה, פתאום לשוער יש חול בנעליים, לבלם שריר מתוח, לקשר צריך לקשור את השרוכים והחלוץ חייב הפסקת מים.
הקצב, שגם ככה לא גבוה במיוחד, יורד אפילו יותר – עד שהמשחק הופך לבלתי אפשרי לצפייה. אי אפשר להילחם בתופעה בכלים חוקיים. שופטים אמנם מוציאים כרטיסים צהובים לשוערים שמבזבזים זמן, אבל אף שופט ישראלי לא יעז להוציא צהוב שני ולהרחיק. לכן, הדרך היחידה שזה ייפסק היא שהקבוצות יסכימו בינן לבין עצמן שמפסיקים עם זה. זה כמובן לא יקרה, לא נולד המאמן הישראלי שיסכים להפסיד נקודות בגלל ערכים ספורטיביים נעלים. כל העניין הזה של "ספורטיביות" לא מדבר כאן לאף אחד.
סחיטות פנדלים
עידן ה-VAR גרם לאינפלציה בשריקת פנדלים, והשחקנים שלנו אוהבים את זה. הו, כמה שהם אוהבים את זה, אולי אוהבים את זה יותר מלכבוש שער. לפעמים החגיגות על שריקת פנדלים עולות על החגיגות של הניצחון עצמו. לא פעם שחקנים בוחרים לזרוק את עצמם על הדשא במקום להמשיך בהתקפה, כנראה מתוך פחד שהם לא מוכשרים מספיק כדי לשים את הכדור ברשת. מישהו צריך להגיד להם: הכל בסדר, אם אתם בדרך לשער וכבר נמצאים בתוך הרחבה פשוט תבעטו לשער. לא צריך טובות מהשופט.
קמצנות
מטעמי חסכנות, קבוצות קטנות עושות כל מיני טריקים קטנים ונותנות לאוהדים שרכשו כרטיסים להמתין דקות ארוכות עד שהם נכנסים למגרש. לפעמים אין מספיק מאבטחים, לפעמים פותחים רק כניסה אחת, לפעמים לא מאפשרים כניסה מוקדמת. הכל כדי לחסוך עוד כמה שקלים על גב האוהדים, ולתת להם להיכנס למגרש בעצבים.
היחס לזרים
לא קל להיות לורנצו שימיץ' בימים אלה. הבלם הקרואטי של מכבי חיפה היה גרוע מאוד נגד מכבי פ"ת והוא האשם העיקרי בהפסד, אבל מה שהוא עבר מאז יצא מכל פרופורציה. עד עכשיו מדברים על הטעויות שלו. דמיינו מה היה קורה אם שימיץ' היה בלם ישראלי, הוא היה מקבל ליטופים על הראש והיה מאמץ כביר להגן עליו ולומר ש"זה רק משחק אחד".
שימיץ' הפך לפרזנטור של בעיות ההגנה במכבי חיפה, ובעצם מוכיח שלא התקדמנו ביחס שלנו לשחקנים זרים. אנחנו עדיין מתייחסים אליהם כ"שחקני חיזוק" שבאו מרחוק כדי לעזור לכדורגלן הישראלי המסכן, כאילו הישראלים משחקים בהתנדבות ורק הזרים מקצוענים. היחס לכדורגלן הישראלי בליגת העל השתפר מאוד, גם מצד האוהדים וגם מצד התקשורת. כולם פחות אכזריים מפעם, ואת העצבים מוציאים על הזרים.
אבוקות
אנחנו נמצאים ערב הדרבי התל-אביבי, ומעליו מרחפת סכנה לאירוע אלימות. במקום שנדבר על האם הפועל ת"א תשבור את הנאחס אחרי תשע שנים או לא, מדברים על חציצות בין קהלים והאם יתאפשר לאוהדי מכבי ת"א להגיע למשחק. את זה שהגופים שמנהלים כאן את הכדורגל לא ממש יודעים מה הם עושים אנחנו כבר יודעים. אבל כל אוהד צריך לשאול את עצמו איפה הוא עומד בנוגע לאבוקות.
כי אם אתה בעד, זה למעשה אומר שאתה מוכן לקחת את הסיכון שאבוקות יושלכו למגרש ויעצרו את המשחק במקרה הטוב, או שהאבוקות הללו ייזרקו לעבר קהל יריב במקרה הפחות טוב (וכבר ראינו את זה קורה בארץ). הגיע הזמן לשים את עידן האבוקות מאחורינו, יש מספיק דרכים להלהיט את האווירה ביציע גם בלי להעלות אותו באש.
בריחה מאחריות
שברת לאוהדים את הלב במעבר לקבוצה גדולה יותר? עברת ליריבה הכי גדולה? יפה מאוד, קח אחריות ואל תתבכיין. יותר מדי שחקנים חושבים שהאוהדים צריכים להמשיך לאהוב אותם, גם אחרי ששברו להם את הלב לחתיכות. למה בעצם שהוא יעשה את זה? האוהדים אולי לא צריכים לקלל, אבל מערכת היחסים נגמרה ושחקנים צריכים לעמוד מאחורי ההחלטות שלהם ולא לצאת באמירות הזויות נגד הקהל שאהב אותם כל כך.
פורסם לראשונה: 12:02, 24.09.23
