גם כמעט 20 שנה אחרי, יודע אוהד ספורט ממוצע בארה"ב מה היה The Malice at the Palace ("הזדון בארמון" בתרגום מאוד חופשי שלא באמת קשור) - הלילה שבו פרצה ב"פאלאס" הישן של דטרויט פיסטונס הקטטה המפורסמת בהיסטוריה של ה-NBA. משחק ליגה רגיל בין דטרויט לאינדיאנה, בנובמבר 2004, לא הגיע לסיומו אחרי שנדלק לפתע למהומת ענק, כולל שחקנים שעלו ליציע ללכת מכות עם אוהדים.
"זריקה מבחוץ" - המדור של ציפי שמילוביץ
זו תקרית זכורה במיוחד לא רק בגלל צילומי הטלוויזיה המדהימים, אלא גם בגלל הסיקור התקשורתי הגזעני והטיפול השנוי במחלוקת של הקומישנר דייויד סטרן בשחקנים המעורבים, וגם כי היא שינתה לגמרי את צורת האבטחה במגרשים. אבל היא זכורה, אולי בעיקר, פשוט כי הייתה כל כך נדירה.
ספורט באופן כללי הוא מראה מדויקת למדי של פני מדינה וחברה. ארה"ב, במקרה הזה, היא דווקא סטייה חדה. זו המדינה האלימה ביותר בעולם המערבי, ומהבחינה הזו היא רק מידרדרת, אבל ברגע שהאמריקאים נכנסים לאולם הכדורסל, לאצטדיון הפוטבול, לאולם הבאולינג, משהו בסיסי מאוד משתנה אצלם. הם כמו מבינים את גודל האחריות שיש להם לשמור על קדושת הספורט. והם גם מבינים, בבגרות מפתיעה לעתים, שבסופו של דבר זה אכן רק ספורט.
אפשר לצחוק על קהל שהכרוז צריך לעודד אותו לעודד ומתרגש מחולצות שמעיפים אליו מהפרקט, אבל האנשים האלה נהנים מכל רגע. הם נכנסים לאולם באופן רגוע, מתפזרים ממנו מהר ובביטחון, ובאמצע רואים ספורט ברמה הכי גבוהה בעולם.
3 צפייה בגלריה
אפשר לצחוק על האוהדים הנאיבים, אבל לפחות אין אלימות
(צילום: Isaiah J. Downing-USA TODAY Sports)
טקס הזכייה באליפות של דנבר נאגטס השבוע היה דוגמא מושלמת. בלגאן מאורגן במיטבו. המוני אנשים הסתובבו על הפרקט בלי סיבה אבל גם בלי שום תחושת לחץ, שחקנים בכו וניקולה יוקיץ' רק רצה ללכת הביתה. כל זה לא הקטין מעוצמת הרגשות או האהבה של אוהדי הנאגטס לקבוצה שלהם. הם יצאו לחגוג כל הלילה ברחובות דנבר, מאושרים לא פחות מכל אוהד ברחבי העולם.
ממש במקביל מילאו את הרשת תמונות ודיווחים ותיאורים בגוף ראשון מדרבי גמר הפלייאוף בישראל, אבל חוץ מהאופנה המטופשת של אבוקות בתוך האולם, שום דבר מזה לא באמת חדש. לתרבות הספורט בישראל תמיד היה צד אפל מאוד. לנופף בחבל תלייה זה בסך הכל שדרוג קל של "אמסלם ההומו", ושירת "מפגר" לעופר פליישר עברה שדרוג ל"סלים טועמה מחבל" ואיחולי מוות בתאי גזים לשופטים.
גם הלבה של גועל נפש גזעני נשפכת כבר עשרות שנים באצטדיוני כדורגל בישראל, כמו גם השוטרים שבאים למגרש ומחפשים אוהדים להרביץ להם. זה לא מאוד שונה מאז הייתי ילדה בת 12 שהלכה למשחק כדורגל, נעמדה פעם אחת על הרגליים והרגישה על הכתף יד גדולה של אוהד בית"ר ירושלים, שלעיני שני בניו הקטנים הזהיר שתישאר לשבת או "שלא יהיה טוב".
מה שכן משתנה הם המינון והתכיפות, ופה נכנס אלמנט "פני הספורט כפני החברה" בכל כוחו האקטואלי בישראל. עונת הספורט שהסתיימה עכשיו כללה משחק עונה בכדורגל שנגמר במכות, גמר גביע בכדורגל שהסתיים בלי הנפה, גמר פלייאוף בכדורסל שהיה מרתק על המגרש, ועדיין מה שנותרה ממנו זו בעיקר תחושת גועל. כל זה רק בעונה אחת, בכלל לא מקרית.
ישראלים אוהבים מאז ומתמיד להתנשא מעל האמריקאים - כנראה בגלל שהפסיקו למכור מראות בישראל - אבל אין שום דבר "אותנטי" בלקנות כרטיס למשחק במאות שקלים ולהעביר אותו באווירה אלימה. אין שום דבר "אמיתי" בלהראות אהבה לקבוצה שלך על ידי שליחת שחקן יריב למשרפות. אין שום "זמן איכות של אבא וילד" אם זה מה שהילד רואה ולומד. זה חולה ועלוב ונוגס בנשמה. כולם יודעים את זה ובכל זאת מחליטים להתבוסס באיכס יותר ויותר, כי זה מה שהמדינה והחברה אומרות שצריך.
פורסם לראשונה: 07:17, 16.06.23
