לברון ג'יימס יודע להעביר מסר. הוא איש מיתוג כה מיומן שהוא לא גורב גרביים בלי לחשוב על כפלי משמעויות שאפשר להעניק להן. לא במקרה כשהגיע למשחק של הלייקרס נגד פיניקס שלשום בלילה, מושבת שוב בגלל קרסול פגוע, קינג ג'יימס לבש חולצת טריקו עליה מודפסות בסגול־צהוב המילים "Lake Show" ואיורים של אגדות לייקרס כמו מג'יק ג'ונסון, קובי בראיינט, ווילט צ'מברליין, שאקיל אוניל, ג'רי ווסט, ג'יימס וורת'י וקארים עבדול־ג'באר.
אולי זו הייתה דרכו להודיע כי הוא נשאר גם בעונה הבאה, ואולי זו הייתה דרכו להביע את דעתו על הלייקרס של עונת 2021/22, ומהבחינה הזו הוא לפחות היה ישר מספיק כדי להשאיר את עצמו מחוץ לחולצה הזו. כי הקבוצה שעל כל חלק בה יש טביעת אצבע שלו - לא רק השנה, אלא מהיום בו נחת בלוס־אנג'לס ב־2018 - לא תשחק בפלייאוף בפעם השנייה בקדנציה שלו בה.
פלייאאוט
זה קרה דווקא בעונה אישית מהגדולות בקריירה של ג'יימס. בגיל 37 הוא עדיין אחד השחקנים הטובים בליגה, אבל כל מה שיזכרו לו מהעונה הנוכחית זה שהקבוצה שאפילו מוחות כדורסל קטנים בהרבה משלו ידעו שתיכשל התרסקה ברעש מביך, והוא יסחב את הכתם הזה. זה אולי לא הוגן, אבל לברון ביקש את זה כשצייץ בקיץ שעבר לכל הספקנים: "תמשיכו לדבר על הפלוגה שלי, על הגיל שלנו, על הצורה בה אנחנו משחקים וכו' וכו', אבל תעשו לי טובה אחת: תשמרו אותה אנרגיה גם אחרי שהעונה תתחיל".
אז הנה אותה אנרגיה, לברון. כולם צדקו בכל מה שאמרו לך. זו הייתה קבוצה מבוגרת, פציעה, שלא מסוגלת לשמור אפילו על אגדות העבר מהסדרה "לייקרס: קבוצה מנצחת". אבל אם להיות הוגנים, גם הספקנים הגדולים לא חשבו שהלייקרס לא ייכנסו לפלייאוף.
הם סיימו שלשום מעשית את העונה בהפסד ראוי סמלית לקבוצה הכי טובה בליגה, פיניקס סאנס. זה היה הפסד שביעי רצוף בחודש הכי חשוב עבורם. בשבעת ההפסדים האלה שיחקו לברון ג'יימס ואנתוני דייויס יחד רק פעם אחת. מאז פגרת האולסטאר באמצע פברואר ללייקרס יש את הרקורד השני הגרוע במערב, אחרי פורטלנד.
זו הפעם השביעית בתשע השנים האחרונות שבה הלייקרס מפספסים את הפלייאוף, נתון בלתי נתפס עבור ארגון שעושים עליו סדרות טלוויזיה סנסציוניות וסרטים תיעודיים מתחנפים. הלייקרס, בניגוד לנרטיב, לא היו קבוצה רעה לפני עידן מג'יק. רחוק מזה. עד 2013/14 הם החמיצו את הפלייאוף רק חמש פעמים מאז הקמת הפרנצ'ייז במינסוטה ב־1948. מג'יק וקארים לקחו אותם לרמה אחרת, אבל לא הרימו אותם מהרצפה. והרצפה זה המקום בו הם נמצאים עכשיו.
מאיפה להתחיל
הסיבות להתרסקות העונה מגוונות כמו החלקים השונים של קליפורניה, אבל הכל באמת חוזר לבנייה שלא היה בה שום היגיון חוץ מיהירות. כשהג'נרל מנג'ר רוב פאלינקה אמר בקיץ כי "זה ההרכב הכי מוכשר שהתאסף אי־פעם בקבוצה", הוא עוד היה יכול לגבות זאת ברזומה של ארבעה שחקני היכל תהילה עתידיים, שאחד מהם הוא בוודאי בין שלושת הגדולים בהיסטוריה. אבל ההתעקשות לדבוק במנטרה הזו כל העונה הגיעה בדיוק מאותה יהירות שעיוורה את עיני כל מי ששייך למועדון, ולא ראה את מה שראו צייצנים אלמונים בטוויטר.
הם ראו שדייויס פחות או יותר הפסיק להתעניין במשחק אחרי הזכייה באליפות בבועה של 2020. הוא אמור היה אז לטפס למדרגה הבאה, לקבל את השרביט מלברון ולהפוך את הלייקרס לקבוצה שלו. קרה בדיוק ההפך. דייויס איבד את הרעב, גופו הגדול התגלה כפריכית, וכמעט כל משחק נגד יאניס אנדטקומבו או ניקולה יוקיץ' הוא סיוט עבורו.
הצייצנים ידעו שאי אפשר לשנות את ראסל ווסטברוק, שהוא לא שומר, שהוא לא יהפוך לכינור שלישי, שבשום שלב הוא לא ייקח אחריות ושלשלם לו 44 מיליון דולר זה על גבול הפשע. הם ידעו שכרמלו אנטוני לא הוביל קבוצה לשום דבר משמעותי ובגילו כבר לא יכול לתת את הדחיפה מהספסל שנתן, למשל, אלכס קרוזו, שללייקרס לא היה כסף בשבילו כי הכל הלך לווסטברוק.
הם ידעו שהקבוצה הזו תיפצע בלי הפסקה. ואכן, לא פחות מ־24 שחקנים היו שייכים ללייקרס בשלב זה או אחר של העונה, והמאמן - עוד מעט לשעבר - פרנק ווגל ניסה 39 חמישיות פותחות שונות. והם ידעו שללייקרס אין רוטציה והם ממשיכים לשלם את מחיר מכירת העתיד של הקבוצה – לונזו בול, ברנדון אינגרם, קייל קוזמה, קארוזו וקנטביוס קאלדוול־פופ - תמורת מה בדיוק?
בסופו של דבר עדיף ללייקרס לסיים את העונה בצורה משפילה, כדי שייצא קצת אוויר מהאגו המשותף לכל מרכיבי הפרנצ'ייז. צריך להתחיל מאפס, אבל כדי שזה יקרה לברון יהיה חייב לקחת את עצמו לשיחה ארוכה ולהחליט איך הוא רוצה שיזכרו את העונות האחרונות בקריירה שאין דומה לה.
פורסם לראשונה: 11:19, 07.04.22
