באדיבות כאן 11 - המשדר הרשמי של מונדיאל 2022
חלונות יהודיים בכל העולם זהרו אמש עם נר ראשון ובודד, כזה שתופס מרחק מהשמש ואומר לו "חכה חכה מה שנעשה לך כשהחברים שלי יגיעו". אצטדיון לוסייל אייקוניק הדליק אמש בערך 50 אלף אלומות אור, כאלו שנשלחו ממסך הטלפון אל הבמה שבמרכז המגרש, והצטרפו למופע האורקולי של המארגנים.
הגמר הגדול בהיסטוריה - ארגנטינה אלופת העולם
חג האורים הוא מעכשיו גם יום חג בארגנטינה, ובכלל קטאר ציינה אתמול את יום הלאום, החגיגי ביותר בלוח השנה שלה (לא שאפשר היה לראות סימן לזה ברחובות). והשחקנים בתכלת־לבן השתתפו בהדלקה, וגם אלו מצרפת, ולאוהדים בסלונים ובפאבים בכל העולם היה אור בעיניים. המכבים לא ניצחו כאן אויבים, רק יריבים ספורטיביים, אבל יש בחור אחד ארגנטינאי שרוב ישראל רצתה שייצא עטור תהילה, ואולי הפנים שלו יחליפו מעכשיו את אלו של יהודה המכבי. נו, מה אכפת לכם, זה לא שאנחנו יודעים איך יהודה נראה.
דידייה דשאן אמר לפני המשחק שהוא מרגיש לבד בעולם. הוא חשוף בעצמו לכל מה שהתרחש בקטאר, לחיבור בין עשרות אלפי הארגנטינאים לבין כל מי שבסביבה ונשאר למשחק, כל אותם אנשים שרצו לראות את מסי מנצח ולא ממש ייחסו חשיבות ליריבה. האצטדיון עצמו היה מיקרוקוסמוס של ההרגשה הזו: ארגנטינה, ארגנטינה, ארגנטינה. השירה האדירה מהיציעים הטביעה חלק מטקס הסיום המוזר, שנראה כמו שלב בסופר מריו, ולאחר מכן גם את הזמרת ששאגה למיקרופון את ההמנון הארגנטינאי בניסיון להתגבר על הווליום של האוהדים.
כמובן שהיו גם אוהדים זרים רבים שלא ידעו את המילים בכלל, אבל עדיין צעקו עם המוזיקה. כמו הבחור שישב מאחוריי. שני הרמזים שלי היו: 1. הוא לא הפסיק לשיר "ארגנטינה" במקום ארחנטינה. 2. הוא היה הודי.
אבל מה זה משנה? הרבה אחרי שהחברים שלו הלכו, הוא נשאר ביציע וצרח, בזמן שהיחידים שמיהרו לברוח היו שחקני ואוהדי צרפת, ולא היו הרבה כאלה. הקהל דרש עוד ועוד בזמן שהשחקנים רקדו וקפצו מולו, הורידו את המשפחות לצילומים, התחבקו, פשוט הקיפו באושר את המגרש בחוסר אמון מוחלט, לא הבינו איך זה קרה. המשחק הראשון שלהם בטורניר היה הניצחון הגדול בתולדות סעודיה וההפסד הנפלא בתולדות ארגנטינה, כי בלי התוצאה הזו, הארגנטינאים היו נותרים זחוחים, לא מקבלים את תחושת הדחיפות הנחוצה, ולא משנים דברים על המגרש.
הסטירה הזו הייתה גם עבור 36 שנה בלי זכייה במונדיאל: נבחרת ארגנטינה תמיד הציגה אופי לקוי שעלה לה בהדחות מוקדמות מדי או חולשה ברגעי האמת, כמו בגמר ב־2014. נוצצת פחות או יותר, ובלי מסי זה יהיה הרבה הרבה הרבה פחות, תמיד יש לה סגל חזק. תמיד יש תשוקה וקהל, גם כשאין כסף והמסע לקטאר ארוך ויקר. תמיד יש ציפיות, מסורת, היסטוריה. אבל מזמן לא הייתה לה גם אישיות. זה קורה כשהמאמן לא נכנע להיסטריה, וכשהשחקן הגדול ביותר, שתמיד הואשם באפאתיות, יוצא מהקליפה.
שמחה גדולה הלילה
הגביע שייך לכל החבר'ה האלה. אנסו פרננדס שהוכתר כשחקן הצעיר המצטיין בטורניר ובנפיקה תוכל לממן חצי אצטדיון חדש לאור הנסיקה העקבית בשווי שלו; לאוטרו מרטינס, שהחמיץ לאורך כל הטורניר ושלושה פספוסים אדירים שלו בגמר כמעט עלו לנבחרת בגביע; של תיאגו אלמדה הצעיר, השחקן האלמוני בסגל, שקנה ליום האב כרטיסים לטורניר עבור אביו מתוך מחשבה שייסע איתו, זומן ברגע האחרון בגלל פציעה וסיכם את החודש המופרע עם תואר אלוף העולם; וגם סרחיו אגוארו, שכבר פרש אבל הגיע בסוף השבוע למחנה כדי לחזק את השחקנים. הוא אחד מהם.
נכון, מסי היה זה שהניף את הגביע וקיבל את תשומת הלב. המארגנים כנראה חששו שלא יזהו אותו מהיציע, אז לפני רגע השיא הם הלבישו אותו בבישט, גלימה מסורתית קטארית, שהצטיירה יותר כמו חלוק איתו מסי יכול גם להופיע בתפקיד גנדלף המכשף בהפקה דלת תקציב של שר הטבעות במתנ"ס ברוסאריו. אבל בזמן שהמצלמות למדו איך נראה אחיו הרווק בן ה־40 של חתן אשכנזי שאולץ להגיע לחינה, היו שם עוד המונים שזה היה היום ששינה לנצח את חייהם.
ובעיקר הייתה שם שמחה. זו הייתה הזכייה הכי שמחה במונדיאל שנראתה זה דורות. זו לא רק נהרת האושר על פניו של מסי (הפסקה, נותן לקורא זמן קצר לגנוח בכעס על השימוש בביטוי "נהרת האושר"), אלא כל מה שהתפוצץ מסביב. המוזיקה, הצבע, השירה, ההקלה האדירה של נבחרת שחיפשה הצלחה, וכוכב שנפטר מהכוכבית הכבדה בהיסטוריה של הספורט. אף אחד לא רצה לעזוב. אותם אוהדים, שהופיעו ללא הרף על המסכים, לא סתם תפסו את הראש בשערים של צרפת, אלא נראו פיזית על סף מוות.
45 דקות משריקת הסיום חלפו, ואני עוד מקליד. גם אני לא רוצה לעזוב. בינתיים כל השחקנים ובני משפחותיהם התכנסו לגוש אחד בתוך ומסביב השער אליו נבעטו הפנדלים, צמוד לאולטראס, יצאו לסיבוב ניצחון עם הגביע. זו משמעות הכדורגל עבור ארגנטינה. והאירוניה היא שבסיומו של מונדיאל שהתקיים אצל המארחת הכי רחוקה מכדורגל ומאהבה אליו בכל הזמנים, אורחת שהלב שלה שייך לענף, למראדונה, למסי, לרגעים האלה במונדיאלים, הייתה זו שחגגה אל תוך הלילה.
