בשביל מה בדיוק סרינה וויליאמס היתה צריכה את זה? יש לה כבר 23 תארי גראנד סלאם, אבל האחרון שבהם היה כבר לפני חמש שנים. יש לה קרן הון חדשה ומצליחה שלוקחת ממנה את מעט הזמן שיש לה מעיסוקיה האחרים. היא אמא די טריה. בעשור החמישי לחייה, לא נשאר לה דבר להוכיח. היא הרוויחה 94 מיליון דולר רק מטניס, והרבה יותר מפרסומות. בפעם האחרונה שהיא שיחקה טניס יחידות, ווימבלדון לפני שנה, היא לא הצליחה לסיים את המשחק בסיבוב הראשון בגלל פציעה. היא מדורגת במקום הטריליון בעולם.
"זאב בודד" - המדור של זאב אברהמי
אז למה סרינה וויליאמס היתה צריכה לחזור שוב למקום הפשע ולעוף שוב בסיבוב הראשון בווימבלדון, המקום בו זכתה בשבעה תארים ועוד שבעה תארים בזוגות? השאלה היא: למה סרינה, כמו הרבה ספורטאים אחרים, לא יודעת לפרוש בזמן. "אני שמחה לחזור לשחק לעיני הקהל, ואני מלאת תודה על הכל", אמרה בסיום המשחק.
מה קורה לספורטאי שצריך לעזוב את כל מה שעשה במשך שלושת או ארבעת העשורים הראשונים של חייו? איך הוא מסתגל לחיי היום יום אחרי התהילה, ההערצה? איך עושים דברים בלי מחיאות כפיים ושריקות בוז? בלי סדר היום התובעני והמתודי של להיות ספורטאית מצטיינת? עם בגידת הגוף? עם ההבנה שהזמן צועד קדימה אבל הגיל צועד לאחור, ופתאום את לא יכולה לכסות את המגרש כמו שתמיד יכולת לכסות אותו.
חרדת מוות
ספורטאים מקצועניים סובלים משתי חרדות מוות בעת ובעונה אחת, והמוות הסופי הוא הפחות גרוע מביניהן. סוף החיים התחרותיים, הגוף שלהם, שהם טיפחו באדיקות בשעות על שעות בחדרי הכושר ובדיאטות אדוקות, כבר לא מסוגל לעשות את הדברים שהוא עשה פעם בקלות. הם הופכים להיות השכן ממול. החיים, שתמיד דאגת להיות דקה לפניהם, תופסים אותך. אי אפשר לצפות או לדמיין את זה, ואי אפשר לעבד את זה כשזה מגיע.
הזמן תמיד מנצח. לרוב ההבנה הזו מגיעה בכאב הרבה יותר גדול: בגיל מסוים אתה מבין את המשחק הרבה יותר טוב, אתה מגיב אליו בצורה הרבה יותר שקולה. ברמה המנטלית אתה נמצא בבגרות המתאימה, אבל ברמה הפיזית, אתה נמצא כבר בבית האבות של עולם הספורט.
אולי הסיבה הכי גדולה לעובדה שספורטאים מתקשים להקשיב לסטטיסטיקות המתגמדות שלהם ולכאבים בגופם וליהנות מהעצמאות של חיים אחרי הפרישה, היא התהילה. אולי לפעמים זה נראה מאוד לא נוח להיות בסביבה של מעריצים שרוצים את קרבתך, את התמונה שלך, החיוך, החתימה, אבל קשה הרבה יותר להתנתק ממעמד הגיבור של ספורטאי על. קיים פיתוי עצום שכמעט ואי אפשר להתנתק ממנו בלהיות נערץ ואהוב רק בגלל שאתה לובש מדים וקולע במדויק.
ספורטאים מקצועניים מצליחים זוכים לסיקור בתקשורת מאז שהם נערים. כולם רוצים להיות בקרבתם. כולם רוצים להיות חלק מהם. כשאתה מוריד את המדים בפעם האחרונה, זו גם הפעם האחרונה שמישהו יתעניין בך במיוחד, חוץ מפטטיבלים של נוסטלגיה. מדובר במשבר זהות שלספורטאים מאוד קשה לפתור, משבר שמתעצם כשלוקחים בחשבון את העובדה שהוא מתרחש בין גיל שלושים לארבעים.
כמו שירות צבאי
סיבה נוספת לפרישות מאוחרות או החלטה לחזור מפרישה, היא נושא האדרנלין. ספורטאי עולה מדי שבוע למגרש כדי להביס ולהשפיל ספורטאי אחר שהתאמן בדיוק כמוהו באותו שבוע לאותה משימה. איפה אפשר למצוא אתגר אדרנלין דומה בשדות עבודה אחרים? הפסיכולוגיה של ספורטאים מציבה לעצמם אתגרים על בסיס יומי, הם מחפשים עוד דרך ועוד משקולת, ועוד מבחן סיבולת כדי לשבור את המשוכות שניצבות לפניהם. אין שום משרה בחיים הנורמליים שהם יכולים להשוות את התחושות והצרכים הללו.
מדובר למעשה בהתמכרות, אבל התמכרות שהיא מסוכנת יותר מסמים או אלכוהול. היא אמנם בריאה יותר, אבל בניגוד להתמכרויות האחרות, אתה לא שם לב שאתה מכור להם, רק כשאתה מפסיק. מדובר במציאות, מעבר מספורט תחרותי ברמות הכי איכותיות שלו למשחקי קט רגל בשכונה, שגורמת לספורטאים רבים לדיכאון ולנסות לדחות אותה כמה שיותר. ועוד דבר: ההצלחה או הכשלון של ספורטאים היא דבר שנמדד באופן שבועי ובאופן ברור, זהו עוד גורם שקשה להיתקל בו בחיים נורמליים יומיומיים.
מדובר בדרגת קושי גדולה שבעתיים עבור ספורטאים בספורט קבוצתי. קחו לדוגמא קבוצת כדורסל ב-NBA: הם מתאמנים ביחד, משחקים ביחד, טסים ביחד קרוב לעשרה חודשים בשנה, על פני כמה שנים. הם יותר קרובים אל חבריהם לקבוצה מאשר למשפחה שלהם. העבודה שלהם היא מסביב לשעון. מדובר בדרגת רעות ואחריות אחד לשני שאפשר למצוא רק בשירות צבאי אולי. מדובר בקשר פיזי, אמוציונלי, אינטלקטואלי ורגשי שקשה מאוד לשכפל מחוץ לעולם הספורט. תחשבו על דריימונד גרין אחרי עשר שנים עם סטף קרי, ולהיפך. איפה אפשר לרקום כזו חברות בעולם האמיתי? איך אפשר להאזין לבוס או לחבר לעבודה אחרי שעבדת עם מייקל ג'ורדן? (אפרופו ג'ורדן: היחיד שאפשר לכתור אליו גם פרישה מוקדמת מדי וגם פרישה מאוחרת מדי).
ההחלטה הכי קשה בחיים
עבור ספורטאים רבים, בלי שאפילו ישימו לב לכך, הספורט עצמו הופך למודל להערצה. משהו שכל חייך סובבים סביבו, שמעניק לך משמעות, הסבר למי שאתה. איך מחליפים דבר כזה? איפה מתחילים לחפש מקצוע או ערוץ חיים שיעניק מחדש משמעות לחייו של הספורטאי ויצוק תוכן חדש למי שהוא? עיסוק בספורט מקצועני מעניקים גבולות שבהם אתה מתפקד: בשעה כזו וכזו אתה מתעורר, מתאמן, זורק, מרים משקולות, כך וכך אסור לך לאכול או לשתות. הפרישה מכריחה את הספורטאי לבנות לעצמו את הגבולות. כל מה שהספורט היה אחראי עליו עד עתה, נופל על כתפיו של הספורטאי האינדיבידואלי. כפי שכתבנו בתחילת הכתבה: פרישה מספורט היא סוג של מוות, רק שכאן ברור מאוד שיש חיים לאחר המוות.
ספורטאים יכולים להיות מבריקים וריאלים כמעט בכל תחום אחר של חייהם, חוץ מההחלטה על הפרישה. מה היה רע לטום בריידי לפרוש אחרי הזכייה בסופרבול בטמפה? הוא מיסגר את עצמו כשחקן הפוטבול הגדול בכל הזמנים, יש לו חיי משפחה טובים, הוא בטח יכול למצוא מיליון ואחד דברים לעשות אחרי הפרישה. אז למה לא ללכת כשהוא על פסגת ההר? למה מוחמד עלי היה חייב לחזור לזירה ולחטוף עוד אלפי מכות לגוף ולמוח שהחישו את המחלה שלו, בקריירת האגרוף השלישית שלו? למה הם חייבים להגיע עד מעבר לסף היכולת הפיזית שלהם או עד ששום קבוצה לא צריכה את שירותיהם? למה הם מבטיחים לעצמם בסוף כל העונה, כשכל הפציעות והאכזבות טריות, לפרוש, רק כדי להיכנע לדגדוג הספורטיבי בכל פעם מחדש כשהעונה מצאת מעבר לפינה? אבל איך באמת אפשר לפרוש ממה שהיה הסדר והקצב של החיים שלך מאז שהיית ילד?
בדיוק כפי שקבוצות וליגות מארגנים ספורטאים סמינרים כדי שיידעו איך לנהל את הכלכלה שלהם בחכמה ולא יהיו מרוששים גם אחרי קריירה של עשרות שנים ומאות מיליוני דולרים, הליגות והקבוצות צריכות להיות מחויבות להכין את הספורטאים לחיים שאחרי הפרישה. אם הספורטאי לא יחשוב על בריאות לטווח רחוק או על קריירה שניה כעל נושאים אבסטרקטיים, הוא או היא ישקעו פחות לדכאון. ספורטאים בהרבה מובנים הם מהמרים כבדים. הם מאמינים לחלוטין בגופם וביכולות שלהם. אם זה לא הלך בשנה הזו או בקרב הזה, זה יילך בפעם הבאה. זו תכונה לא רעה כשעצמה, אבל בשלב מסויים ההרגשה הזו כבר מהולה ביותר מדי הכחשה והדחקה של המצב האמיתי: אתה כבר לא תהיה לעולם מה שהיית.
יותר מכך: ההחלטה לפרוש היא החלטה קשה בפני עצמה עבור ספורטאים, אנשים שחייבים להיות טעונים בכבוד עצמי רב. להחלטה הזו יש גם תופעות לוואי כמו משפחה, פמליה, סוכן שתלויים בהכנסה שלך, רק שפתאום המיליון או עשרה מיליון דולר בשנה מפסיקים להיכנס.
ספורטאים מעטים מחכים לפרישה שלהם. הלחץ הנפשי להצליח גובה מחיר כבד. רוב הספורטאים פוחדים מהפרישה פחד מוות, המוות הראשון. מהחיים תחת אלומת האור, הם עוברים להיות עוד פרצוף בחברה. איאן ת'ורפ ופול גאסקוין הם שני שמות מתוך עשרות שהסכימו לדבר ולהעלות על השיח הציבורי את התופעה של דיכאון בקרב ספורטאים אחרי פרישה, על אי היכולת שלהם להשתחרר מהזהות הקודמת שלהם ולהמציא את עצמם מחדש באמצע החיים. "שום דבר לא יכול לספק אותי מחוץ לזירת האגרוף", אמר המתאגרף שוגר ריי ליאונרד, "אין שום דבר שמשתווה לרגע הזה שבו השופט מרים את ידך ואתה אלוף העולם, ומיליוני אנשים ברחבי העולם שמחים בשמחתך". הסאבטקסט של מה שאומר ליאונרד הוא, שהחיים אחרי ספורט הם סאונה של ריקנות. הריקנות של לאונרד גררה אותו לחזור לזירה שוב ושוב, ולהיאבק בדיכאונות. הג'ודאית הרוסיה ילנה איבשצ'נקו התאבדה לאחר שפרשה.
ואולי ההגדרה הטובה ביותר היא של ביל קול, מאמן מנטלי שעבד עם ספורטאים רבים בעבר. "זה לא רק שאתלט מקצועני חווה מוות מקצועי בגיל מאוד מוקדם בחייו, אלא שהוא מבלה שנים רבות באבל על עצמו הישן".
פורסם לראשונה: 15:45, 01.07.22
