"הגוף שלי לא עמד בקצב הלב שלי" (דרק רוז, השבוע בהודעת הפרישה שלו מכדורסל).
אומרים שדרק רוז הוא המקרה הכי משמעותי של 'מה היה קורה אם' בהיסטוריה של ה-NBA. זה כנראה נכון, אבל גם ההגדרה הזו לא מספיקה, כי במקרה של רוז כמעט בלתי אפשרי לדמיין 'מה היה קורה אם'. ארבע העונות הבריאות שלו, שבשיאן היה ל-MVP הצעיר בהיסטוריה של הליגה, נראות עכשיו כמו משהו על הגבול שבין חלום למציאות. הן קרו באמת, אבל הדרך הטראגית בה הכל נחתך בשבריר שניה - ו-12 השנים שעברו מאז בניסיונות מכמירי לב למצוא מחדש שביב מ-'מה היה קורה אם' - הופכות אותן גם לאחד הזיכרונות המכאיבים ביותר משחקן NBA.
זה היה הסיבוב הראשון בפלייאוף של 2012. שיקגו בולס נגד פילדלפיה סיקסרס. ברבע הרביעי הובילו הבולס בהפרש גדול. רוז - אחרי עונה בה כבר אפשר היה לראות ש-190 הסנטימטרים שלו לא בנויים לסגנון שבעליהם כופה עליהם - עדיין היה משום מה על המגרש. בעוד התקפה שגרתית התנהג רוז כמו שדורש ממנו הטבע שלו: אפס פשרות, הליכה בכל הכוח לתוך הטבעת. הנחיתה הייתה איומה. הבעת הפנים והידיים שהחזיקו את הברך לא הותירו הרבה ספק לגבי חומרת הפציעה.
4 צפייה בגלריה
מה שכן ראינו מרוז הייתה רק טעימה קטנה, והטעם של עוד יישאר תמיד
(צילום: AP Photo/Matt Slocum)
ההפסד בסדרה היה האובדן הכי קטן שקרה לבולס אחר כך. הם איבדו את הדבר הכי טוב שקרה להם מאז מייקל ג׳ורדן, ומאז לא התאוששו. ה-NBA מצידה איבדה שחקן שכבר היה בדרך להפוך למה שנהוג לכנות ׳הפנים של הליגה׳. העובדה שלמרות שרוז מעולם לא התקרב יותר למה שהיה לפני הפציעה, או למה שיכול היה להיות, ועדיין הוא יהיה בהיכל התהילה, רק ממחישה את גודל הפספוס.
העתיד המזהיר שנקטע
רוז, 36, גדל בשיקגו וכשהבולס בחרו אותו ראשון בדראפט של 2008, אחרי שנה אחת באוניברסיטת ממפיס, זה היה רגע 'קליבלנד בוחרת בלברון ג'יימס' שלהם. רוז היה אז הספורטאי האהוב ביותר על ילדי שיקגו, הבחור שיצא מהדרום הקשוח של העיר וצמח להיות הכוכב הגדול שלה. מהר מאוד התברר גם שהוא אפילו יותר טוב מכפי שחשבו. הדברים שהגוף הקטן יחסית שלו הצליח לעשות, היציאה מהמקום, שינויי הכיוון, החיתוכים, הניתור העצום, הכל הפך אותו למשהו שנראה כמו גירסת המחשב של אלן אייברסון.
בעונת הרוקי שלו שיחק רוז 81 משחקים והעמיד ממוצעים של 16.8 נקודות ושישה אסיסטים. הוא נבחר לרוקי השנה. עונה אחר כך נבחר לאולסטאר. ואז באה עונת 2010/2011 ורוז התחיל להיראות פחות כמו אייברסון וקצת יותר כמו ההוא משיקגו שלא מזכירים את שמו. הוא הוביל את הבולס למקום הראשון במזרח, עם ממוצעים של 25 נקודות, 7.7 אסיסטים ו-4 ריבאונדים. בגיל 22 הוא נבחר ל-MVP הצעיר בהיסטוריה, מנצח את לברון ג'יימס וקובי בראיינט. הבולס עפו מוקדם בפלייאוף, אבל העתיד היה מזהיר. ואז באה 2012.
4 צפייה בגלריה
הבעת הפנים והידיים שהחזיקו את הברך לא הותירו ספק. רוז ברגע אותה פציעה איומה ב-2012
(צילום: AP/Daily Herald, John Starks)
לקח לרוז שנה וחצי לחזור. עד כמה הציפיה לחזרתו הייתה גדולה, אפשר היה להבין מהקמפיין השלם שיצרה חברת 'אדידס' סביב מה שקיבל את הכותרת 'החזרה'. הושקעו בקמפיין הזה מיליוני דולרים והוא יצר מערכת ציפיות מטורפת. אפילו האשימו את רוז כי הוא מעכב את החזרה למגרשים כי זה מה ש'אדידס' רוצה. כל הדבר הזה היה דוחה למדי, וגם הניח על רוז עומס נפשי לא נורמלי. כשכבר חזר לשחק, קיבל ציוץ 'וולקאם בק' מנשיא ארה"ב אז, ברק אובמה, אוהד הבולס. אבל גם זה נגמר מהר עם עוד פציעה. רוז שיחק רק 10 משחקים בעונת 2013/14. היה לו רגע גדול אחרון עם שיקגו בפלייאוף של 2014/15, כשקלע סל ניצחון במשחק פלייאוף נגד קליבלנד, ובזאת זה באמת נגמר.
שנה אחר כך נשלח רוז לניקס ואחר עבר לקליבלנד ולמינסוטה ולדטרויט ובעונה שעברה לממפיס. בכל פעם שחזר לביקור בשיקגו, התקבל על ידי הקהל בקריאות MVP. זה היה מסע ארוך ורוב הזמן עצוב מאוד - כולל מאבק מחוץ למגרש בהאשמות באונס מהן זוכה בידי חבר מושבעים. אבל ההתעקשות של רוז להמשיך לנסות, הייתה גם חלק ממה שהפך אותו כל כך אהוב. לא משנה איזו קבוצה אתם אוהדים ב-NBA, סביר להניח שאתם גם אוהדים של רוז. הוא פשוט היה כדורסל.
לא במקרה ברגע האחד ב-12 השנים האחרונות בו הגוף החליט לעשות איתו חסד, הוא תפס את כל הליגה. ב-2018 שיחק רוז במינסוטה, שאירחה בליל כל הקדושים את יוטה. משחק לגמרי לא חשוב בשלב מוקדם של העונה, אבל ככל שהוא התקדם, היה ברור שקורה על המגרש משהו מיוחד בפעם האחרונה. רוז שלט במשחק לחלוטין, שילב פלאשבקים מהעבר עם ההתאמות שעשה מאז הפציעה של קליעה טובה יותר מבחוץ. הוא סיים עם שיא קריירה של 50 נקודות. בריאיון אחרי המשחק הוא בכה.
טעם של עוד שיישאר לנצח
השאלה 'מה היה קורה אם' מעניינת, אבל לא באמת חשובה. אין דבר כזה מה היה קורה אם. אם רוז לא היה משחק בלי פחד ובלי פשרות, הוא לא היה השחקן שכן זכינו לראות בזמן הקצר מדי. אולי הוא היה זוכה באליפויות, אולי עוד תארי MVP, אולי הופך לאחד הפוינט גארדים הגדולים בהיסטוריה. אולי. מי יודע. רק דבר אחד בטוח: מה שכן ראינו מרוז הייתה רק טעימה קטנה, והטעם של עוד יישאר תמיד.
