הוא היה האיש ששם על המפה את האי הקאריבי הקטנטן גרנדה עם מדלית זהב במשחקים האולימפיים בלונדון. אבל אז הכל נעצר בגלל מחלה לא פשוטה. כנגד כל הסיכויים, יתייצב היום (חמישי, 15:00) באצטדיון האולימפי בטוקיו, קיראני ג'יימס, לגמר האולימפי ל-400 מטר במטרה להשיב את מדלית הזהב ולצאת מנצח על אף הקשיים.
טוקיו 2020 ב-ynet - למתחם המיוחד
קיראני ג'יימס, בן ה-28, שב-2012 הפך למדליסט האולימפי הראשון של מדינת האי הקטנה בה נולד (כ-112 אלף תושבים על שטח של 348 קמ"ר), היה לרץ הראשון מחוץ לארצות הברית ששבר את מחסום 44 השניות בריצה ל-400 מטר, והוסיף גם מדליית כסף בריו 2016 (שני לשיאן העולם הדרום אפריקני וייד ואן ניקרק), כמעט ולא הופיע על המסלול מאז אותה אולימפיאדה.
כשכולם תהו מה פשר היעלמותו של מי שסומן לאחד המובילים בריצת ה-400 מטר, התגלתה הסיבה לכך. "היגואר" כפי שהוא מכונה, אובחן כסובל ממחלת גרייבס - הפרעה אוטואימונית הגורמת לפעילות יתר של בלוטת התריס. ג'יימס הבין שמשהו לא בסדר איתו כשהחל לרשום תוצאות איטיות מאוד באפריל 2017.
ג'יימס הבהיר לאחר מכן שהוא לא נפצע או עייף, אך עד מהרה נודע לו מה לא בסדר בגופו לאחר סדרת בדיקות רפואיות שעבר. "מה הייתה הנקודה הגרועה ביותר? כשלא הרגשתי כמוני", שחזר ג’יימס לאחר הסיבוב הראשון בריצה ל-400 מטר באליפות העולם בדוחא 2019, שם השיג תוצאה של 44.94 שניות (שיאו האישי עומד על 43.74 שניות). "זו תחושה מוזרה כי אף אחד לא מכיר את גופך טוב יותר מעצמך. כשהגוף שלך מאותת לך, אתה מבחין מתי זה לא תקין".
האלופה האולימפית סבלה מאותה מחלה
לאחר האבחנה על מחלתו של ג'יימס, מאמנו מאוניברסיטת אלבמה, הארווי גלאנס, חשב מיד על האצנית האמריקנית ל-100 מטר, גייל דיברס, שאובחנה כחולת גרייבס בתחילת שנות ה-90. על פי הדיווחים, דיברס, האלופה האולימפית בברצלונה 1992 ואטלנטה 1996, טופלה ביוד רדיואקטיבי, לאחר שסבלה מנפיחות ודימום בכפות רגליה וכן מעיוותים בפניה, והגיעה עד לכדי זחילה וחשש ממשי למעבר לכיסא גלגלים ואף כריתת רגליה. דיברס לא אמרה נואש וניצחה את המחלה בדרך מעוררת השראה עד הזכייה הכפולה בזהב האולימפי.
אמנם סיפורה של דיברס היה אמור לנטוע בג'יימס את התקווה לה היה נחוץ כל כך באותם ימים, אבל התהליך היה קשה ומורכב. האתלט הגרנדי לא מזכיר כל טיפול שעבר מלבד טיפול תרופתי שמלווה אותו למשך כל חייו. המחלה גרמה לג'יימס לרדת במשקל באופן קיצוני (השיל 20 ק"ג), אך באמצעות טיפול נכון הוא עלה בחזרה והתייצב על סביב 80 ק"ג.
"בעצם מה שהיה לי זה בלוטת תריס היפראקטיבית - ייצור יתר של הורמוני בלוטת התריס שמצריך לקחת תרופות כל החיים כדי לאזן את זה", הסביר ג'יימס, שהצליח באותה העת להבטיח את מקומו באליפות העולם בדוחא 2019, לאחר שאת האליפות שנתיים קודם לכן החמיץ בשל מחלתו. ג'יימס לא הגיע בשיאו המקצועי, אבל קבע במקצה המוקדמות את הזמן הטוב ביותר עם תוצאה של 44.94 שניות. בחצי הגמר הוא רשםאת התוצאה השנייה בטיבה ובאירוע הגמר הגיע חמישי (44.54), כשבזהב זכה סטיבן גארדנר מאיי בהאמה.
למעשה, ג'יימס הסביר שהבריא מהמחלה, אך בדומה לדיברס, גם הוא מחויב בטיפול תרופתי לכל שארית חייו. "אני רק צריך להיות מציאותי ולדעת שאף סיבוב לא יהיה קל יותר, אלא קשה יותר ולכן עליי להילחם ולנצח. עצם זה שאצל דיברס המחלה התפתחה ברמה חמורה יותר והיא הצליחה להבריא ולזכות בזהב האולימפי פעמיים ברצף, נתן לי את הביטחון והאמונה", אמר.
ויתר על קריירת כדורסל
כשחוזרים אחורה בזמן, מגלים שג'יימס בכלל לא היה מיועד לעלות על מסלול האתלטיקה. "כמה מבני משפחתי שיחקו כדורסל - ספורט שאבא שלי, דוראני מרשל, ואחי גארי אוהבים. גדלתי כשחקן כדורסל וגם קצת כדורגל, אבל אז הבנתי שהמסלול הוא הבחירה הטובה ביותר בשבילי", משחזר מי שהפך כאמור לאדם הראשון שזוכה במדליה (זהב) עבור גרנדה במשחקים האולימפיים.
המעבר למסלול נזקף לזכותו של אלברט ג'וזף, מאמנו של ג'יימס בנערים, שטען כי מסלול הריצה באצטדיון האתלטיקה יהיה הסיכוי הטוב ביותר שלו לזכות במלגה במכללה בארה"ב. ג'יימס עצמו אמר שזה התחיל להיראות אפשרי בגיל 13, כשזכה בריצה ל-400 מ'וסיים שני בזו ל-200 מ' במשחקי איגוד המורים הקאריביים. "הבנתי שלמרות שאני מאי קטן, עשיתי את זה טוב ואני יכול להתחרות בטובי הרצים מהקאריביים, ובסופו של דבר בטובים ביותר מכל מדינה בעולם. אני מתכוון שכל הלך הרוח שלי השתנה והתחלתי לקחת ברצינות מאוד את התחום", אמר ג'יימס בעודו נזכר ברגע שבו החליט לנטוש את הפרקט והכדור הכתום לטובת ריצה.
אלוף עולם בגיל 18
ג'יימס נולד כדי להתמודד עם אתגרים. הוא כבש את הפסגה לראשונה בגיל 18 בלבד, עם מדליית זהב על צווארו באליפות העולם בדאיגו שבקוריאה הדרומית. היה זה אירוע היסטורי, שכן האצן מגרנדה היה לאתלט הצעיר ביותר שזכה בריצה ל-400 מ' באליפויות העולם, כשהוא מנשל מהכתר את לאשון מריט מארה"ב, ועל הדרך מקבל מתנת יום הולדת ייחודית, יומיים לפני שחגג 19.
"זהו, לטעמי, האירוע החשוב ביותר שקרה למדינה שלנו. חשוב אף יותר מהגעתו של כריסטופר קולומבוס", אמר ג'יימס קלארקסון, נציב המשטרה בגרנדה לאחר ההישג שהוציא את תושבי האי לחגיגות.
5 צפייה בגלריה
קיראני ג'יימס נושא את דגל גרנדה בטקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון 2012
(צילום: GettyImages)
כמה מאמנים, כולל ז'אק בורלה הבלגי, טענו שג'יימס יצטרך לשנות את הטכניקה שלו אם ירצה למצות את מלוא הפוטנציאל שלו ולהימנע מפציעה. הם התמקדו בכף רגלו השמאלית, לה הייתה נטייה כלפי חוץ בעת הדריכה על הקרקע. "בפעם הראשונה שפגשתי את קיראני הבחנתי בנטיית כף רגלו השמאלית, אבל האמנתי במשפט לפיו 'אם הוא לא שבור, אל תנסה לתקן אותו'. זו תמיד הייתה הפילוסופיה שלי. לעולם לא אשכח איך מייקל ג'ונסון הגיע לפסגה, למרות שהיה לו סגנון ריצה מוזר. כולם אמרו 'היי אנחנו חייבים לשנות את זה. אם נשנה את זה, הוא ירוץ הרבה יותר טוב. בסופו של דבר הוא הגיע הכי גבוה שאפשר", אמר גלאנס. "לכל אחד יש את הדעות שלו, ויש דברים מסוימים שאתה לא יכול לשנות. אני לא חושב שאני צריך לעשות שינויים משמעותיים, אלא להמשיך להאמין בעצמי", אמר ג'יימס והסביר כי קיבל בתורשה את 'הבעיה' של רגלו השמאלית מאביו.
הגאווה שהסב ג'יימס למולדתו הייתה כל כך גדולה עד שההוקרה להישגיו לא רק התבטאה בתואר ספורטאי השנה בו זכה פעמים רבות, ובנשיאת דגל המשלחת האולימפית בטקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון 2012. בגרנדה נסלל כביש שנושא את שמו, ואף הוחלט להכריז על 'שדרת קיראני ג'יימס' בעיר הבירה סנט ג'ורג'. היום יעלה היגואר על המסלול בטוקיו, ישים את הספקות לגבי השתתפותו במשחקים האולימפיים בשל מחלתו ומגפת הקורונה בצד, וינסה לשרוף את המסלול ולטרוף את מדליית הזהב למען המטרה שלשמה הסביר שהוא רץ: "אני אף פעם לא רץ בשביל עצמי אלא למען האנשים שקשורים אליי ולמען אחדות מדינתי".
