מה מוחמד עלי היה אומר? מה היה אומר על קולין קאפרניק? מה היה אומר על האלימות הקטלנית של כוחות המשטרה בארה"ב כלפי אזרחים שחורים? האם היה מרגיש שההקרבה שלו הייתה לריק? מה היה אומר האיש שהיה לו מה לומר על הכל, שתמיד מצא את הזווית שממנה עוד לא הסתכלו על דברים, שתמיד מצא את המילים הכי פשוטות כדי לתאר את המצבים הכי מסובכים? מה כבר אפשר ללמוד על מוחמד עלי שעוד לא כתבו?
העורך של הניו יורקר ונורמן מיילר כתבו עליו ספרים, סרטים עליו זכו באוסקר, הוא סוקר מכל פינה, הוא הדליק את הלפיד האולימפי. הוא אייקון דתי, ספורטיבי, תרבותי, גזעי. אבל כשקן ברנס מביים דוקומנטרי על משהו (ארבעה פרקים של יותר מארבע שעות בסה"כ על המתאגרף האגדי) – תמיד יהיה משהו חדש. בארנס הוא לא במאי של סרטים דוקומנטריים, הוא מתעד אבני היסוד של האומה האמריקאית: ג'אז, בייסבול, מלחמת וייטנאם. כשבארנס מביים עליך, זה תו התקן הרשמי שאתה בהר ראשמור של ההיסטוריה האמריקאית.
(הטריילר לדוקו על מוחמד עלי)
מדובר בסדרה תיעודית מרהיבה של PBS, "מוחמד עלי" שמה, על האיש שהיה כמעט בכל צומת אמריקאי חשוב במשך ארבעה עשורים, שרק תמונה ממרחק הזמן יכולה לתת את הכבוד שהגיע לו והוא לא קיבל בזמן אמת. מה שעלי דיבר עליו, מה שמחה נגדו, מה ששילם מחיר אישי כבד עבורו – המלחמה, הגזענות נגד אנשים שחורים באמריקה – הם דברים שאפשר למדוד באמת רק בפרספקטיבה של זמן, ובפרספקטיבה הזו, עלי היה גאון, נביא.
הוא נכנס לזירה כדי להתחרות עם הידיים הכי כבדות והכי אלימות שדרכו אי פעם על בימת הקנבס – פרייז'ר, פורמן, נורטון. הוא אמנם רקד כמו פרפר ועקץ כמו דבורה, אבל האומץ שלו בזירה התגמד לעומת האומץ לדבר כפי שדיבר, לעמוד על שלו, לשלם את המחיר על האמת שלו. ואת כל זה הוא עשה כאדם שחור באמריקה עוד בימי הקו קלוקס קלאן.
גם הביטלס התרגשו
מה שמייחד את הדוקו של ברנס, חוץ מהיותו דוקו של ברנס, הוא העובדה שהוא מצליח לספר את הנרטיב של עלי במלואו. עד עכשיו, הספרים והסרטים עליו עסקו בתקופה מסוימת בחייו, אירוע מכונן. ברנס ומשפחתו, שעבדה איתו על הסרט, מצליחים להכניס את הידיים שלהם עמוק לארכיון ומביאים בפעם הראשונה את הסיפור המלא על עלי: מהלידה, דרך כל אבן דרך חשובה בחייו, ועד לדעיכתו מהפרקינסון. ברנס לא עורך פה יצירת מחווה או יחצנות לספורטאי ואדם שברנס מודה שהוא מעריץ, אלא עוצר גם בנקודות קצת פחות מחמיאות בקריירה ובחייו הפרטיים של עלי: חיי הנישואין שלו, אומת האסלאם, או המחלה שלקחה ממנו את היכולת לדבר.
פריטי הארכיון שברנס הצליח להשיג מאפשרים לו להביא תיאור תלת-ממדי של עלי כנער שחור שחצן, מלא בביטחון עצמי, שחושב שהוא האדם הכי יפה בעולם. אחד שגדל בתקופת חוקי הגזע בלואיוויל, איש מלא בסתירות, אבל עוד יותר מזה בשאלות לגבי עצמו, מי הוא ולמה. הוא זכה בזהב באולימפיאדה ברומא 1960, התאסלם, הפך למתאגרף הטוב ביותר בעולם במשקל כבד, ולקח את הענף לשיאים שהוא לא יידע יותר לעולם. הרצף הוויזואלי מסחרר: עלי עם מלקולם אקס, עם מרטין לותר קינג, הביטלס. זה לא שעלי חיפש קרבה לאנשים הגדולים מהחיים הללו. זה שכל אחד מהם הבין מה זה אומר להצטלם עם מוחמד עלי. הביטלס, אולי להקת הפופ הגדולה בכל הזמנים, נראים כמו הגרופיות שלהם כשהם מבקרים את עלי באחד ממחנות האימון שלו.
הראיונות לסרט החלו ב-2016, שבוע אחרי שעלי מת. המפיקים הצליחו לאסוף 15 אלף תמונות ושעות על גבי שעות של סרטי וידיאו שהצליחו להציל מארכיונים שכולם כבר שכחו מהם. מספיק חומר לא רק כדי לתת את הנרטיב על חייו של עלי, אלא כדי לתת פרשנות מקורית, עמוקה ומעניינת על הסיבות לכך שעשה את מה שעשה, ולהסביר איזה תפקיד היה למשפחה ולסביבה שבה נולד, ואיך השפיעה על החלטותיו ההתאסלמות והקרבה לאלייז'ה מוחמד.
העובדה שברנס לא עושה הנחות לעלי, ומראה את הרגעים היותר נמוכים של חייו, את היחס האכזרי שלו כלפי פרייז'ר או כלפי אשתו, עושה לדוקו ובמיוחד לעלי רק טוב: היא מדגישה ביתר שאת כמה הוא היה באמת גיבור, וכמה שאפשר להיות גם בן אנוש וגם גיבור באותה עת. מי שרואה את עלי מתמודד מול הממשלה האמריקאית, האומה האמריקאית, מסרב לקבל חיבוק בתמורה לוויתור או לעיקום קטן של עקרונות, יכול להבין הרבה יותר טוב את הכריעה של קולין קאפרניק בהמנון. והוא יכול גם להבין כמה עלי היה פורץ דרך, וכמה זה לא היה מובן מאליו. לעלי לא היה שום מוחמד עלי לקבל ממנו אומץ או השראה.
אחד החלקים היפים ביותר בסדרה הוא הצורה שבה ברנס מראה חלק מעלי שנדחק קצת הצידה: כמה טוב הוא היה כמתאגרף. החפירה בארכיון מביאה לסדרה כמעט כל אחד מקרבות האיגרוף של עלי. מדובר ברגעים מאלפים: ברנס לא נותן בהם פרשנות, הוא מראה את הקרב והפסקול הוא רק השידור הרדיופוני של הקרב. הוא נותן לגאונות לדבר. הקטעים על האיגרוף מראים עד כמה עלי המתאגרף היה אכזר ולא ספורטיבי. הוא היה נוהג לחזות מתי הוא הולך להפיל יריב מסוים, והוא היה יכול להתעלל בו במשך סיבובים ארוכים רק כדי להפיל אותו בסיבוב שאותו חזה. אבל עלי היה דמות מתוסבכת שברנס מצליח קצת לפרום: מתאגרף נהדר, אכזר, מבין את החיבור לתקשורת, את הספורט כחלק מהתרבות. הוא היה היפ הופ לפני שאנשים הבינו מה זה.
מנת יתר מתרופת עלי
האיסוף הלא ייאמן, הקפדן והמדוקדק של חומרי הארכיון מאפשר מבט אינטימי על החיים של עלי. לא רק מה שאנחנו מכירים מהדמות הציבורית אלא גם עלי הפרטי, האב והבעל (למרות שברנס לא מתעמת עם העובדה שהיו לו שני ילדים מחוץ לנישואים, או שהתחתן עם אשתו השלישית בעודו נשוי לשנייה). ובעיקר היה מצחיק וכיף להיות בסביבתו, אפילו יותר מהאומץ, הישירות והיותו שחור, דברים שהיה גאה בהם במיוחד. כמה היה שווה לשהות שעות לצד מורכבותו, וכמה היה קל – כמעט הכרחי – להתאהב בו.
מוחמד עלי תמיד רצה להיות נאהב. הוא רצה שכולם יאהבו אותו: גברים ונשים, צעירים וזקנים, לבנים ושחורים. הוא היה זקוק לאהבה ולתשומת לב, אבל הוא עשה כמעט הכל כדי שאנשים ישנאו אותו, יירתעו ממנו, ידברו עליו רעות. עלי לא היה מוכן לעשות שום ויתור עבור האהבה שהוא כה פילל אליה. רק כשחלה בפרקינסון, כשלא יכול היה יותר לדבר, לעצבן, להפשיט בני אדם מהתחפושות והמסכות שלהם – רק אז הוא קיבל את החיבוק מהממסד. מעניין מה היה לו להגיד על זה.
עלי מעולם לא היה דמות קלה לעיכול. מי ששם לב לדפים שבהם הוא מתואר או מצוטט, לסרטים שמתעדים אותו, מי שבאמת שם לב, חייב בשלב מסוים להיתקל בשדים שלו, באמונות שלו, בשנאות, בגזענות ובשאלות: מי אני בכלל? מה העקרונות שלי? מה אני לא מוכן למכור?
ובכן, הסדרה "מוחמד עלי" היא מנת יתר מתרופת עלי. זהו ברנס במיטבו: שאפתני, מאתגר, לא עושה הנחות. רק במאי כמו קן ברנס היה יכול לתת כבוד כזה לבן אדם וספורטאי, בסדר הזה, כמו מוחמד עלי.
