בקיץ 2020 שלושה מאמנים גרמנים - יוליאן נגלסמן (לייפציג), תומאס טוכל (פ.ס.ז') והאנזי פליק (באיירן מינכן) - הובילו את קבוצותיהם לחצי גמר ליגת האלופות. פחות משנה לאחר מכן, לראשונה בהיסטוריה, ארבעה מתוך שמונת המאמנים ברבע גמר הצ'מפיונס היו מאותה מדינה, ושוב הייתה זו גרמניה (פליק בבאיירן, אדין טרזיץ' בדורטמונד, יורגן קלופ בליברפול וטוכל הפעם בצ'לסי). כבר לא מגמה, אלא תופעה.
אחד מהם, פליק, הוקפץ בינתיים לנבחרת הלאומית והוחלף בבאיירן על ידי המטאור החדש, נגלסמן. טוכל סגר שתי הופעות רצופות בגמר עם שתי קבוצות שונות וחגג עם צ'לסי את גביע האלופות השני בהיסטוריה שלה.
זה אומר שיואכים לב, עם רזומה של זכייה במונדיאל, נפלט לשוק החופשי. רלף רנגניק מונה השבוע לאימון מנצ'סטר יונייטד. אז איך קרה שהמאמנים הגרמנים השתלטו על הכדורגל העולמי? כדי לקבל תשובה צריך לחזור ל־2004, אחד מרגעי השפל של נבחרת גרמניה, שרשמה טורניר יורו זוועתי, אבל גם אחד מרגעי השיא של מאמן גרמני, אוטו רהאגל, שהוביל את יוון לזכייה סנסציונית. באותה נקודה הגרמנים הבינו שהם חייבים להחליף דיסקט, ובחרו ביורגן קלינסמן, מאמן מודרני עם גישה מתקדמת, שהביא שיטות שלא היו חלק מעולם הכדורגל הגרמני עד אז. מאז גרמניה עברה מודרניזיציה כללית בהכשרת המאמנים שלה.
דלת פתוחה
ישנם חמישה שלבים בדרך לקבלת תעודת מאמן בגרמניה. שני השלבים הראשונים חיוניים כדי לאמן בליגות המחוזיות. השלב השלישי מיועד לאימון קבוצות נוער וקבוצות משנה, והוא נחשב לקריטי לקראת שני השלבים האחרונים שמעניקים את ההסמכה לאימון בליגות המקצועיות. כלומר, המפתח בדרך להפוך למאמן מצליח הוא התמקדות בעבודה עם צעירים.
התפיסה כאן שונה ביחס למקומות אחרים באירופה. בניגוד לאנגליה, לדוגמה, שם ההכשרה אורכת 18 חודשים וכוללת 250 שעות לימוד, בגרמניה אפשר לקבל את התעודה אחרי עשרה חודשים ו־800 שעות אימון בלבד – מסלול מהיר שמייצר כמות גדולה של מאמנים שלמדו את כל מה שצריך על המקצוע שלהם.
800 השעות מחולקות ללימודים, מבחן, התנסות כמאמן ולימודים מהבית. בכל שנה מגיעים 66 מאמנים לסינון הראשון, 33 עוברים אותו ו־24 מקבלים את תעודת המאמן. בגרמניה יש היום 890 מאמנים, באנגליה 335. בגרמניה, אם כן, קיים סיכוי טוב יותר למצוא כישרונות.
"הדלת פתוחה לכל אחד", אמר פרנק וורמות, מי שעמד בראש בית הספר למאמנים בגרמניה, "אבל ברגע שבו אתה נכנס, אתה חייב להיות טוב". כיוון שמועדונים גרמניים השקיעו יותר מחצי מיליארד דולר בקבוצות המשנה והנוער שלהם, הרבה מאמנים מקבלים עבודה שם ולומדים לעבוד עם כישרונות צעירים. קלופ, לדוגמה, אימן בקבוצה הצעירה של פרנקפורט לפני שקיבל את הג'וב במיינץ. מאמנים שאימנו נוער עברו לאמן בהצלחה בקבוצות בונדסליגה, אחרים העלו קבוצות לליגה הבכירה באנגליה (נוריץ' והאדרספילד).
מאמנים לומדים באקדמיה לא רק שיטות משחק וטקטיקות, אלא גם חינוך. מדובר במאמנים עם קשר ישיר מאוד חזק לשחקנים, מאמנים שלמדו פיזיולוגיה, פסיכולוגיה, מדעי הספורט ועבודה עם התקשורת.
"המאמנים הגרמנים לא צריכים לעשות הכל, אבל הם ערים לכל דבר שקורה במועדון שלהם. הם צריכים לייצר חטיבה מאוחדת שלגמרי מאמינה בחזון וביכולת של המאמן שלה ובפילוסופיה שהוא מנסה להקנות לה, לזהות שלה. זאת אומרת שהמאמן הוא לא מעל הקבוצה, אלא חלק מוחלט ממנה", אומר כריסטוף אולריך, עיתונאי כדורגל גרמני.
סיעור מוחות
ההתאחדות הגרמנית השקיעה מאות מיליוני יורו כדי לפתח תוכנית ספורט בפרנקפורט. התוכנית שמכונה "עמק הסיליקון של הכדורגל" מזמינה מאמנים, מדענים, רופאים ופסיכולוגים רבים לכנסים שבהם הם עורכים סיעור מוחות על כדורגל, טקטיקות ומערכים, תוך שימוש בעזרים טכנולוגיים חדשים – הכל כדי להפוך את המאמן הגרמני ליצירתי יותר.
"מאמנים גרמנים רבים כתבו תזות על כדורגל, על הקשר שבין החזקת כדור או שמירת לחץ לבין הבקעת שערים, והם אף פעם לא מרוצים – תמיד מחפשים עוד זווית, בגרמניה או מחוצה לה, שבה הם יוכלו לקבל עוד מידע חדש על המשחק", מספר אולריך.
עוד שתי מהפכות הזניקו את המאמנים לטופ. בגרמניה החליטו לתת הזדמנות למאמנים אך ורק לפי היכולת שלהם, ולא לפי השם שלהם או הקריירה ככדורגלנים. רק לפליק הייתה קריירה נחשבת כשחקן. המאמנים האחרים כיוונו לתפקיד עוד מגיל צעיר. המהפכה השנייה הייתה אימוץ המודל של פפ גווארדיולה, ז'וזה מוריניו וארסן ונגר, ומינוי מאמנים צעירים לקבוצות. "היתרון של מאמן צעיר", אמר נגלסמן שגויס כבר בגיל 20 לאמן תחת טוכל באוגסבורג, "היא שאתה יכול לדבר בשפה של השחקנים, אתה מבין את הבעיות האישיות שלהם, והכי חשוב, אתה הרבה יותר פתוח ללמוד דברים חדשים".
המאמנים החדשים הם האנטיתזה לפליקס מגאת. הם גדלו על הכדורגל ההתקפי, הקריאטיבי, תוך שילוב צעירים. הם מודרנים, נותנים לשחקנים שלהם הרגשה שהם יודעים מה עובד ומה לא ושיש להם כמעט תמיד תשובות טקטיות. "כדי לתת להם מוטיבציה, אנרגיות, משמעת, אתה חייב שיהיה קשר מיוחד בין המאמן לשחקנים", מדגיש אולריך. "לכל המאמנים האלו יש יחסי אנוש מצוינים. הם מצליחים לייצר אמון, לשחקנים יש ביטחון בהם. ויש להם כריזמה, ורק עם כריזמה אתה יכול למכור את עצמך, את הרעיון שלך".
עוד דבר שעומד לטובתם של המאמנים הצעירים הוא שהם התחילו בקבוצות קטנות, בלי תקציב לרכישת שחקנים שיפתרו להם את הבעיות. זה הפך אותם ליצירתיים, ללוקחי סיכונים.
המהפכן
האיש שפתח את הדלת לחבריו וייסד את תור הזהב של מאמני גרמניה היה כמובן קלופ, המנהיג הכריזמטי, שהוביל את דורטמונד להצלחות כבירות ואיים על ההגמוניה של באיירן. "תמיד התעניינתי באנשים, יותר מכדורגל, וזה לא נפסק עד היום", סיפר ויצק את המוטו שמלווה אותו לאורך כל הדרך.
"סימן השאלה סביב קלופ היה מנטלי, כלומר איך הוא יתאים את עצמו לחברה ולשפה האנגלית", מוסיף אולריך, "בעיקר מאמן כמו קלופ שאחוזים גדולים מההצלחה שלו תלויים בכך שיצליח להטריף את שחקניו. קלופ לקח את ליברפול מהתהומות, זכה איתה באליפות אנגליה ובליגת האלופות. כשאתה רואה את הכדורגל שלו, אתה יכול לראות את הכדורגל במיינץ. הדלת נפתחה. לכל קבוצה ביבשת היה ברור שלמאמן גרמני טוב אין גבולות גיאוגרפיים".
