אם הייתם מספרים לי על זה לפני 50־40 שנה לא הייתי מאמין לרגע, אבל זו המציאות: עם ניצחון 76:94 על מעלה אדומים בשבוע שעבר, הפועל ר"ג/גבעתיים) הבטיחה בקושי במחזור האחרון את מקומה בליגה בעונה הבאה. לא בליגה הבכירה, בליגה השנייה. ירידה לליגה השלישית כבר הייתה יכולה להיות מכה כואבת במיוחד עבור מועדון מפואר שכזה.
כתושב ר"ג גאה במשך יותר מ־40 שנה (כבר המשכתי הלאה במפה), אני מתגעגע גם להפועל ר"ג האימתנית שסיימה שש פעמים כסגנית אלופה (1975, 1977 ובין 1981 ל־1984), ועוד חמש פעמים הגיע לגמר הגביע בטווח השנים הללו. אולי יש שם צביטה של "כמעט", אבל בכדורסל הישראלי מכבי ת"א לא השאירה הרבה מקום כשהשתלטה כמעט על כל התארים, במיוחד בשנים ההן, ור"ג יכולה להתגאות בהישגים שלה. היא הייתה שם דבר בכדורסל הישראלי, מעצמה אמיתית, והאוהדים הרועשים והקנאים שלה הוסיפו צבעים מדהימים בכל פעם שעלתה למגרש. הם משוכנעים עד היום שהפסידו חלק מהתארים למכבי ת"א בגלל השופטים, וגם אני בעצמי לא הייתי חביב עליהם במיוחד. אני זוכר כמה תאקלים כשעצרו לידי ברמזור אדום – אבל תמיד היו מתנצלים אחרי מספר ימים בחיבוקים ונשיקות. הזכרונות מהמשחקים במגרשים הפתוחים בתיכון אלקלעי מתחת למכתש של הפועל ר"ג בכדורגל, והמגרש בשיכון חברת החשמל בגבעתיים, לא רחוק מקולנוע שביט, עפים לי בראש כאילו זה קרה אתמול־שלשום.
מהר מאוד אני רואה מולי את השמות הגדולים מכל הגלגולים: סטיב קפלן וסטיב שלכטר, שני יהודים־אמריקאים גאים שעשו עלייה אמיתית ושינו את פני המועדון, חנן קרן, אריה מליניאק, אביגדור מוסקוביץ', אור גורן, סטיב מאלוביק (שהשאיר את רישומו בעיקר בהפועל גליל עליון אצל פיני גרשון ועמית גל, כשזכה איתם באליפות ההיסטורית), קליף פוינדקסטר, ארט האוזי, ניל וולק, לורנס שולדבראנד (אבא של), יוסי קאשי, יהודה לוי – ויסלחו אלה שלא נכנסו לרשימה מפאת קוצר המקום... וכמובן המאמנים: צביקה שרף, שימי ריגר ופרופ' עקיבא פרדקין, אחד ממקימי יחידה 669. ואי־אפשר גם לשכוח את אייבן דאנקן שמצב רוחו עלה וירד לעתים בהתאם לכמויות השתייה שלגם... כמאמן כדורסל הוא היה מצוין.
הקבוצה לא סבלה אף פעם מעודף מזומנים. ככל שהיא רצה קדימה התקשה היו"ר איתן מגידו ז"ל, שגדל במכבי ר"ג, להחזיק אותה, ולעזרתו באה לרוב אגודת הידידים בראשות הח"כ והשר לשעבר מיכה חריש. היא מימנה חלק גדול מהסכומים שנדרשו עבור שחקני הרכש ושאר ההוצאות. גם ראש עיריית ר"ג בעבר, אורי עמית, ומנהל המועדון פיני יום טוב, התקשו להשיג את הכספים שהיו דרושים להצלת וקיום הקבוצה.
המועדון נוסד ב־1957 ועבר אין ספור עליות ומורדות. במשך 17 עונות הקבוצה זיגזגה בין שלוש הליגות הראשונות, עד שתקעה יתד בליגה הבכירה עם העלייה ב־1973. מאז ועד 1984 היא לא סיימה מתחת למקום הרביעי, כשכאמור, בתחילת שנות השמונים, הייתה היריבה הגדולה ביותר של מכבי ת"א ועשתה לה צרות. ההחמצה הגדולה ביותר שלה הייתה בסוף תקופת השיא, בגמר הגביע ב־1984: ר"ג סוף־סוף הרגישה שזה בידיים שלה אחרי שהדיחה את מכבי ת"א בחצי הגמר עם ניצחון 76:80, אבל הפועל ת"א שחיכתה לה בגמר הגיעה עם תוכניות אחרות והייתה זו שהניפה אחרי 73:79.
ואז אגודת הידידים התפרקה ב־1984, והקבוצה הידרדרה והידרדרה. ב־1988, אחרי שירדה לליגה השלישית, היא כבר התפרקה. כתובת המועדון ברחוב ארלוזורוב בר"ג, ליד כופר הישוב, לא נמחקה, וחשבונות חשמל, מים וטלפון המשיכו להישלח לשם בקביעות. האוהדים המסורים שקפצו לשם מדי פעם היו נוהגים לקחת כמה מהחשבונות שהצטברו בתיבה ולהשאיר אותם בתיבה אחרת בבית הסמוך – הבית שלי... זה היה סוף עצוב למי שהייתה פעם אימפריה מקומית, אבל אותם אוהדים נפלאים מעולם לא ויתרו. הם ניסו להחזיר אותה לפעילות, וב־10 באוקטובר 2011 נרשמה היסטוריה כאשר הפועל ר"ג של עמותת המכתש יצאה לדרך בליגה ב' וניצחה את מכבי יפו 65:92. המייסדים הצליחו להעלותה לליגה א' כבר בניסיון הראשון, ואחרי עוד עונה היא כבר מצאה עצמה בארצית אחרי משחקי מבחן. ב־2014 הגיע האיחוד עם הפועל גבעתיים, גם המקום בלאומית הושג, אבל ליגת העל היא עדיין יעד רחוק. המועדון עוד לא התייצב, לא התבסס מחדש, ונושם לרווחה אחרי ההימנעות מהירידה. אבל כל מי שמעורב שם בעניינים בטוח שהיום הזה יגיע, והפועל ר"ג שוב תיאבק במכבי ת"א בליגת העל.
