בפעם הראשונה לאחר 20 שנים, ב-13 בספטמבר 2021, נערך הדרבי הירושלמי בכדורגל בין בית"ר להפועל, במסגרת הליגה הבכירה. המשחק בין שתי הקבוצות היווה מבחינתי לא רק התמודדות היסטורית בקנה מידה ירושלמי, אלא גם מפגש בין שתי אוכלוסיות אוהדים, המתאפיינות במספר הבדלים, מעין מיקרו קוסמוס של התרבות הפוליטית חברתית בירושלים. יותר מכך, לפניו ובמהלכו - המשחק עורר את המאבק הפנימי שבי, על זהותי והשתייכותי.
אוהדי הפועל, שבמשחק זה הייתה המארחת, ישבו ביציע המערבי, ואוהדי בית"ר ישבו ביציעים המזרחי והצפוני. הייתה זו גם הפעם הראשונה שבה נכחתי בדרבי זה, ולמרות שאינני מזוהה עם הפועל, ישבתי ביציע המערבי, בסמוך ליציע הצפוני. לכך יש משמעות סמלית מבחינתי, כפי שמוסבר בהמשך.
בשכונה הירושלמית שבה גדלתי, כדורגל היה חלק מהאינטראקציה החברתית בין הילדים ובני הנוער, הן מבחינת נושאי השיחה והמשחק עצמו. בדיעבד, למרות שבתחילה לא נמשכתי לכדורגל, הושפעתי מסביבתי, וכך התחלתי לשחק כדורגל עם יתר הילדים. חבריי השכנים עקבו אחר בית"ר ירושלים ודיברו אודותיה בהתלהבות, ולצד שמו של דייגו מראדונה הוזכרו גם שמותיהם של אורי מלמיליאן, ששיחק בבית"ר, ואלי אוחנה, ששיחק אז באירופה ולפני כן בבית"ר. יכולותיהם של השלושה שימשו כמודל לחיקוי עבור הילדים בשכונתי, ובכך היוו בדיעבד כסמלי תרבות בתהליך ההתפתחות של אותם ילדים.
כילד באותה תקופה, סוף שנות השמונים ותחילת התשעים, ידעתי על כך, שישנה קבוצה נוספת בירושלים, הפועל, שלפי זיכרוני הייתה אז טובה יותר ביחס לבית"ר, וזו הקבוצה שבתחילה תכננתי לאהוד. לבסוף, כנראה בגלל הצורך להשתייך חברתית, התחלתי לאהוד את בית"ר, וכך, במשך שמונה עונות רצופות, עקבתי באדיקות אחרי הקבוצה באמצעות העיתונות, הרדיו והטלוויזיה. צברתי תמונות ואביזרי עידוד, התרגשתי בכל פעם לקראת צפייה במשחק, והקבוצה הפכה לחלק בלתי נפרד מהווייתי.
כנער המשכתי לעקוב אחר בית"ר, ועל רק המצב המדיני בישראל החל מאמצע שנות התשעים נחשפתי גם להשקפותיהם הפוליטיות-חברתיות של חלק מקהל האוהדים במשחקים, שבאו לידי ביטוי, למשל, באמצעות שירים וקריאות שונות. הפועל, מבחינתי, הייתה היריבה העירונית, ולא ידעתי אודותיה יותר מכך.
מקרה חריג מבחינתי התרחש בעונת 1998/9, כאשר בית"ר אירחה את הפועל חיפה, האלופה בסיום אותה עונה. עם כניסתי ליציע, שמעתי לפתע את אחד הצופים מאחוריי, שבין היתר, התבטא כך: "יא שמאלני, לך להפועל, לך לבלומפילד, לך!". גם לפני כן, ספגתי באצטדיון ומחוצה לו ביטויים שונים מאנשים מסוימים, אך זה לא השפיע על זהותי כאוהד הקבוצה.
כהרהור על כך, האם אהדה לקבוצת כדורגל יכולה להיות אישית בלבד? או שהיא תלויה גם בקבלה מוחלטת של היחיד על ידי הרוב? מספר שנים לאחר מכן, כאשר עבדתי במשחקים של שתי הקבוצות, אשר שיחקו בליגות שונות, חשתי מנקודת מבט צדדית, שבאופן כללי ישנם מאפיינים שונים בין אוהדי בית"ר לבין אוהדי הפועל. למדתי להכיר יותר את אוהדי הפועל, וללא קשר לכך, השקפתי החברתית נעשתה עם השנים יותר פלורליסטית, ושונה יותר מאשר בתקופת נעוריי.
בהמשך נכחתי כצופה במספר משחקים של הפועל ירושלים וגם של הפועל קטמון, ואף בדרבי הראשון שנערך בין שתי קבוצות אלו בעונת 2013/14. באותם משחקים מצאתי נושאי שיחה משותפים עם צופים נוספים, אך העובדה, כי אינני צופה בשחקני בית"ר, גרמה בקירבי להרגשת חוסר.
הדרבי הראשון שנחשפתי אליו היה באמצעות הרדיו, ובית"ר ניצחה אז 1:2 במגרש ימק"א. שמות כמו מלול, לאלוב ושוורץ מבית"ר, ועקנין, קראנקו ומסובי מהפועל אולי לא מוכרים לאוהדים הצעירים כיום, אבל אלו זכורים לי היטב. בהמשך התקיימו משחקי דרבי נוספים, שבאחד מהם הפועל ניצחה את בית"ר 0:1, ולאחריו שתי הקבוצות שיחקו בליגות נפרדות במשך 5 עונות רצופות. כאשר הפועל שבה לליגה הראשונה בעונת 1996/7 ועד לעונת 2000/01, למשחקי הדרבי לא הייתה חשיבות רבה מבחינתי ביחס להתמודדויות אחרות של בית"ר, למשל, מול מכבי תל אביב או מכבי חיפה. ייתכן שהסיבה לכך היא, שבאותה תקופה בית"ר התבססה כקבוצה מוצלחת יותר לא רק מבחינה עירונית, אלא גם ארצית.
באותו יום שני, ה-13 בספטמבר 2021, התלבטתי לא אחת באיזה יציע אשב. נדדתי הלוך ושוב בין הקופות של שני היציעים, עד אשר החלטתי לרכוש כרטיס ליציע המערבי. כמה סמלי מבחינתי, שהכרטיס שרכשתי היה עבור מושב ביציע המערבי - בו ישבו אוהדי הפועל, באזור שסמוך ליציע הצפוני - בו ישבו אוהדי בית"ר.
צפיתי מרחוק בקהל אוהדי בית"ר, בתפאורה הצהובה שחורה, ולפי משמע אזניי, שירתם ועידודם גברו על אלו של אוהדי הפועל. חשתי שמחה על כל שער שהובקע על ידי בית"ר, אך לא ביטאתי זאת.
לאחר סיום המשחק, נראו חלק מהאוהדים של שתי הקבוצות בתחנת האוטובוס שבה המתנתי. חלקם שוחחו אחד עם השני, והעיקר – את היריבות הותירו במגרש.
הדרבי שלי, שבתוכי, כנראה שעדיין יימשך.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
