הכוכבים הגדולים, האירועים הדרמטיים, הסיפורים האנושיים הם אלו שלרוב הופכים לפנים של המשחקים האולימפיים. הפעם זו פריז עצמה, העיר הרומנטית בעולם שידעה להביא את עצמה בצורה הטובה ביותר ולהפוך לדמותם של המשחקים שחזרו אחרי 100 שנה לצרפת.
זו הפעם השישית שאני מסקר משחקים אולימפיים, ומבחינתי מדובר באכסניה הטובה ביותר שיכולה הייתה לארח אותם, הכיפית ביותר, בטח אחרי שמשחקי טוקיו המאולצים התקיימו ללא קהל, ולא סיפקו את התבלין החברתי הנדרש באירוח תחרות הספורט הגדולה בעולם.
ההחלטה של המארגנים לנצל בצורה מקסימלית את האתרים האייקוניים המקומיים הייתה שיחוק אחד גדול. סביבת מגדל אייפל הפכה לזירת כדורעף החופים; אולם הג'ודו ממול לבית הספר הצבאי; מקום קבורתו של נפוליאון, האינווליד, שאירח את הקשתות; כיכר הקונקורד את הברייקינג והסקייטבורד; היו מי שהתחרו בוורסאי. זה היה חיבור גאוני ששידרג את החוויה עבור המשתתפים והצופים. וכמובן, אימפריית הספורט השתמשה גם במקדשי הספורט שלה: מה יכול להיות גדול יותר מאשר הופעת פרידה של רפאל נדאל ברולאן גארוס, והדמעות של נובאק ג'וקוביץ' שהרטיבו את אותו חימר אחרי הניצחון בגמר? הסטאד דה פראנס הפך לזירת אתלטיקה משובחת, הפארק דה פראנס היה תפאורה מושלמת לגמר הכדורגל האדיר בין ספרד לצרפת.
וישנה גם התפאורה האנושית. צרפת היא מעצמת ספורט גם באיכות הקהל והאהבה האדירה שלו לכל הענפים, עם תשוקה זהה לסיוף, לכדורסל ולקרב 5 מודרני. החיבור בין האוהדים לבין העובדה שכמעט בכל תחרות היה ספורטאי מקומי מוצלח הוביל לשרשרת התפרצויות הר געש. כל מתקן היה מלא עד אפס מקום בכל רגע נתון, עם התלהבות ענקית, עם דגלי הטריקולור, עם איפור של הדגל הצרפתי על פניהם של המונים מקומיים, עם שירי עידוד ואהבה. הסנובים של צרפת פינו את עצמם לטובת הווקאנס שלהם, חששו מעיר תקועה, פקוקה ועמוסה בתיירים, מה שרק איוורר את הרחובות ויצר אווירה נהדרת. גם הארגון היה מצוין, עם המטרו היעיל ושוטרים עם חיוך תמידי ששידרו ביטחון על רקע האיומים לפגיעה במשחקים.
4 צפייה בגלריה
צרפת היא מעצמת ספורט גם באיכות הקהל והאהבה האדירה שלו לכל הענפים
(צילום: Elsa/Getty Images)
אגדות אולימפיות, כמו מייקל פלפס או יוסיין בולט, כבר לא כאן. עם כל הכבוד לקאמבק של סימון ביילס, היא בכל זאת לא הייתה הסיפור הגדול של המשחקים. הספורטאים נתנו הכל וריגשו, אבל זו הייתה המעטפת שהגיעה לשלמות.
האתגר של לוס-אנג'לס
הרף שהציבו הפריזאים לבאה בתור, מארחת משחקי 2028 לוס-אנג'לס, מגיע לגבהים שרק מונדו דופלנטיס מסוגל לעבור, שרק סימון ביילס קופצת אליהם. קשה להתמודד עם פריז בכל דבר אפשרי, בבראסרי או הבולנז'רי בכל פינת רחוב, ביופי עוצר הנשימה, בגיוון ובפינות החמד הבלתי נגמרות שצצות בכל עלייה אקראית מתחנות המטרו המצוחצחות. היא עולה על כל עיר אחרת בעולם. בלב שלי, לפחות, לא היה ניתוק ממה שקרה החל ב-7 באוקטובר ועד לימים אלו, ואפילו קינאתי בעמים אחרים שיכולים לחגוג נטו, ועדיין ההרגשה שפריז נתנה לי הייתה של התעלות.
4 צפייה בגלריה
לא זוכר מתי בפעם האחרונה פניתי לבורא עולם שייתן לישראל את המדליה. קנטור
(צילום: REUTERS/Lisi Niesner)
ועדיין, הרגע הגדול ביותר שלי במשחקים היה בכלל במארסיי, בזכייה של שרון קנטור במדליית הכסף. ההתמודדות עם היעדר רוח, המלחמה הגדולה בים התיכון, המאמן המרגש שלידה – שחר צוברי. לא זוכר מתי בפעם האחרונה פניתי לבורא עולם שייתן לישראלי את המדליה. היא פתחה את הבארכה לרגע השיא של ישראל במשחקים, הזהב הכי בלתי צפוי בהיסטוריה, שתום ראובני לקח מספר דקות מאוחר יותר אחרי מאבק דומה והביא אושר.
זה ממש לא נובע רק מהיותי ישראלי, שחווה בגאווה את אירוע הספורט הגדול ביותר של ישראל מאז שהצטרפה למשחקים בהלסינקי 1952. האופוריה הזו היא תוצאה של קרוב לשלושה שבועות של קסם בפריז.
פורסם לראשונה: 01:30, 12.08.24
