טורניר בשיטת גביע באמצע העונה, צמצום מספר המשחקים, כניסה לפלייאוף לפי מאזן ולא לפי חלוקה למערב ולמזרח. ב-NBA עולים ללא הרף רעיונות לשינויים קטנים וגדולים שיהפכו את הליגה לאטרקטיבית יותר לקהל ונוחה יותר לשחקנים, אבל לא קל לעשות את קפיצת האמון הזו ולבצע אותם. בסך הכל מדובר במוצר סופר-מצליח, שמכניס סכומי כסף אדירים לכל המעורבים ואפילו התמודד בהצלחה עם הקורונה בצורה שכל העולם העתיק.
אבל שיטת הפליי-אין היא הוכחה לכך שלא צריך לחשוש מניסיונות. היא נכנסה לתוקף בשנה שעברה כדי לתת מענה לקבוצות שנפגעו מקיצור העונה החד-פעמי ל-72 משחקים, ולא היה להן את הזמן הרגיל להילחם על מקום בשמינייה הראשונה. זה היה סיפור הצלחה כל כך גדול, שהיא המשיכה גם לתוך העונה הנוכחית, בת 82 המשחקים, ונראה שזה כבר חלק מהמותג. הקומישנר אדם סילבר הצהיר בשבוע החולף: "יכול להיות שיהיו בעתיד התאמות שנבצע, אבל אנחנו מרוצים מאוד ממה שאנחנו רואים והמטרה היא להמשיך בכך מעבר לשנה הזו. הפליי-אין עומד להפוך למשהו קבוע בליגה הזו".
מלחמה עד הסוף
מהם בעצם היתרונות שהובילו להסתגלות המהירה של האוהד האמריקאי לנושא? קודם כל מדובר במידת העניין. בתחילת הכתבה הזכרנו את טורניר הגביע עליו דיברו לאחרונה בליגה, הזדמנות נוספת לקחת תואר בשיטת נוקאאוט ובלי סדרות. הפליי-אין משרת את הצורך הזה בסיפוק מיידי והעלאת רמת העניין במשחק ספציפי, כאשר הוא מציב קבוצות מסוימות במצב של כניסה או הדחה מהפלייאוף שמוכרע במשחק בודד או מקסימום שניים.
בניגוד לליגת הפוטבול, למשל, בה כל הפלייאוף נערך בנוקאאוט אכזרי של "נצח או לך הביתה", ב-NBA היה חסר האלמנט הזה שיפלפל מעט את שלבי ההכרעה. לא מדובר בסופרבול, אבל ישנן קבוצות מעולות שמגיעות לכאן וכל הפרויקט שלהן תלוי בערב נתון אחד. זה ריגוש שבשנה שעברה משך קהל רב והביא רייטינג גבוה, ובקרב הבעלים הגדירו את המשחקים הללו כנכס נוסף עבור זכייני השידור.
יתרון אחר הוא נטרול כמות גדולה של משחקים חסרי עניין. ברגע ש-20 מתוך 30 הקבוצות מעפילות לפליי-אין או לפלייאוף בעונה אחת, במקום 16 בלבד שהולכות ישר לפלייאוף, ישנם יותר שמות שנלחמים על המיקום ממש עד סוף העונה. קבוצות שהמאזן שלהן באזור פברואר היה מסמל סיום עונה מוקדם, נאבקות כעת עד הרגע האחרון עם סיכוי להשתלב בחגיגה. מחזורי סיום בהם הכוכבים קיבלו מנוחה והספסלים בילו על המגרש הופכים לחריגים יותר, והפעם הלילה המסכם של העונה הסדירה היה טעון במתח נפלא של משחקים שהכריעו את הביתיות בהמשך הדרך.
מבחינת הקבוצות, ישנו יתרון נוסף - קרש הצלה לעונה. הלייקרס, שנשארו בחוץ אחרי הכישלון המפואר, נפרדו אתמול מהמאמן פרנק ווגל. יכול להיות שזה היה קורה גם בברוקלין, אם הקבוצה לא הייתה מצליחה לגרד מקום בפליי-אין שבו גם תיהנה מביתיות. בלי התוספת, היינו נפרדים כבר עכשיו מאטלנטה שהגיעה לגמר המזרח בשנה שעברה, שארלוט המלהיבה של לונזו בול, וניו-אורלינס וסן־אנטוניו שנבנות מחדש בצורה מרתקת.
אז מה יכול להיות רע? יש כאן את כל המרכיבים הנכונים. קודם כל הרבה כסף, ומתחת לזה גם שיפור הסיכוי של יותר קבוצות וכיף גדול לקהל. אין פלא שסילבר כבר רוצה לרוץ עם זה קדימה. השינוי הבא בתור, כך נראה, הוא ענישה חמורה יותר על עבירות מכוונות שעוצרות מתפרצות – נחמד, אבל זה לא ישנה את ה-NBA כמו הפליי-אין.
