חוץ מריבוי הגולים העצמיים, וריבוי הנבדלים, יורו 2024 מתאפיין גם בכמות גדולה של שערים שהובקעו בתוספת הזמן, לאחר הדקה ה-90 (או בתוספת הזמן במחצית). מתוך 81 השערים שהובקעו עד כה, 13 הובקעו בתוספת זמן (10 אחרי הדקה ה-90 ו-3 אחרי הדקה ה-45). אם מחשבים את הסיכוי של הבקעת גול לדקה מדובר בהבדל משמעותי, שכן תוספות הזמן הן בדרך כלל של דקות בודדות.
בכלל, כדורגל משחקים אמנם תשעים דקות, ובסוף גרמניה מנצחת (או משווה לתיקו שמשמעותו ניצחון עבורה והצבה בראשות הבית), אבל למעשה, אם בוחנים את הסטטיסטיקה של הבקעת שערים בליגות האירופיות, מסתבר שרוב השערים מובקעים דווקא ברבע האחרון, או בזה שלפניו. בפרמייר ליג, למשל, מדובר ב-24.6 אחוזים, הנתח הגדול ביותר מבין רבעי השעות (אם פיזור הגולים בין דקות המשחק היה אחיד, היינו מצפים שבכל רבע שעה יובקעו שישית מהשערים). הדפוס הזה קיים כשבוחנים גם ליגות אירופיות אחרות.
אז בעצם, למה לחכות לסוף? למה בדקות האחרונות של המשחק מצליחות קבוצות להבקיע יותר מאשר בכל שאר דקות המשחק? האם מדובר בתופעה שקשורה למשחק הכדורגל עצמו? האם הסיבה היא מנטלית-פסיכולוגית או פיזית? האם מדובר בחידוד יכולות של ההתקפה בדקות האלה, או דווקא בחולשה של ההגנה באותן דקות? האם זה קשור לחילופים של שחקנים, המתבצעים לרוב ברבע השעה האחרונה?
כנראה שכל התשובות נכונות. רבים תהו על סוד משחק הכדורגל והפופולריות שלו. אחד מאותם סודות הוא העובדה שבעצם כדורגל משול להימורים: בעhקרון, בכל התקפה יש סיכוי לגול, אבל מספר ההתקפות גדול ומספר השערים קטן, כך שהסיכוי ש"ההימור" יצליח הוא נמוך, אבל ממשיכים לנסות. כדורגל הוא גם אולי הספורט היחיד בעולם שיכול להסתיים באפס-אפס. אפשר היה לחשוב שזה יהפוך אותו לפחות אטרקטיבי – משחק שלם שבו לא מצליחים לעשות מה שאמורים לעשות: להבקיע גול, אבל זה גם סוד קסמו. דווקא כיוון שההצלחה היא נדירה יחסית למאמצים. אין סיפוק מיידי בכל התקפה. לא כל מהלך מסתיים בגול, והבקעת שערים היא אירוע נדיר. ביורו הנוכחי ממוצע השערים למשחק עומד על 2.25. האוהדים בהחלט צריכים סבלנות.
אבל זה עדיין לא מסביר את התפלגות הבקעת השערים על ציר זמן המשחק. לא מדובר בדפוס שבו' למשל, בתחילת המשחק ובסוף המשחק מבקיעים הכי פחות, ובאמצע יותר, אלא כמעט בפונקציה לינארית – ככל שמתקדמים במשחק יש יותר סיכוי להבקיע גול.
אחד ההסברים הוא שהכל בראש. סיומו המתקרב של המשחק, התקרבות הדד-ליין, גורמת לשחקנים להרגיש שזה עכשיו או לעולם לא, והם נותנים את כל מה שיש להם על המגרש, מה שאולי לא עשו כל הדקות קודם לכן. הקרבה לסיום יוצרת תחושת דחיפות, וזו מניעה את השחקנים וגורמת להם להזיע יותר על המגרש, וכתוצאה מכך גם להבקיע יותר.
למעשה' המשמעות הפסיכולוגית של תוספת הזמן (שבעבר נקראה "זמן פציעות") שונה מאוד עבור קבוצה שנמצאת ביתרון וקבוצה שמפסידה. עבור הקבוצה ביתרון, תוספת הזמן יוצרת תחושה שלא מדובר בזמן אמיתי, שבזמן הרשמי הם כבר ניצחו במשחק, ובדמיונם הם כבר חוגגים את הניצחון. לעומת זאת, עבור מי שמבקש להשיג שוויון או יתרון, תוספת הזמן משמעותה קבלת הזדמנות נוספת. עבור הקבוצה המובילה מדובר בנטל מנטלי היוצר תחושה של חוסר הוגנות (כבר נגמר המשחק, כבר ניצחנו), ואילו עבור הקבוצה המפסידה מדובר בהזדמנות לא מובנת מאליה לשנות את המציאות, בזמן שכמו ניתן להם במתנה. ההבדל הפסיכולוגי הזה הוא כר (דשא) נרחב לספיגת גולים דווקא בתוספת הזמן. יותר מלחיץ לאבד מה שכבר השגת מאשר לזכות במשהו ברגע האחרון.
הסבר אחר הוא שבעצם לקראת סוף המשחק מתעייפים השחקנים, והעייפות משפיעה בעיקר על שחקני ההגנה, עירנותם וזריזותם. בעוד טעויות של שחקני התקפה בעת עייפות גורמות לכל היותר למסירות לא מדויקות או לבעיטות שלא לכיוון השער, עייפות של שחקני הגנה וטעויות שלהם, עלולות לעלות בגולים. לכן בדקות האחרונות של המשחק עייפות ההגנה היא יותר קריטית. בהמשך לכך, חילופים נעשים בדרך כלל ברבע השעה האחרונה, ואולי כניסתם של שחקנים, בעיקר שחקני התקפה רעננים, היא שמביאה לריבוי הגולים בדקות אלה.
כשרואים את הסטטיסטיקה אפשר גם לתהות למה לא מקצרים את משחק הכדורגל, שכן הוא יכול אולי להוביל ליותר שערים בפחות זמן, ולהנאה גדולה של הקהל, אבל לא נראה שלכדורגל יש בעיית רייטינג, ויש להניח ששינוי כה משמעותי לא יתקדם בברכה. אפשרות אחרת היא דווקא להאריך את הזמן הרשמי של המשחק, כך שיכלול כבר את תוספת הזמן, בהתבסס על סטטיסטיקה של תוספת זמן במשחקים, אבל אז לא יהיה מענה למקרים חריגים שבהם המשחק נעצר למשך דקות ארוכות. אפשרות אחרת היא לאמץ את השיטה הנהוגה בכדורסל של זמן משחק נטו, ולעצור את השעון בכל פעם שהמשחק נפסק, אולם זה עלול להשפיע על אופיו של המשחק ולהפוך אותו לקטוע יותר. אם רוצים להותיר את 90 הדקות, אפשר גם לאמץ רפורמת שלישונים, ולחלק את המשחק לשלושה שלישים של 30 דקות. כך לקראת סופו של כל שליש נצפה לראות יותר שערים, והמשחק יהפוך אינטנסיבי ואטרקטיבי יותר. אבל כאמור, אם זה לא שבור, למה לתקן?
מה נשאר אם כן? לשפר את הכושר הפיזי של השחקנים, כך שלא יתעייפו לאחר 90 דקות בדיוק. כפי שאנחנו רגילים לראות במשחקים שבהם יש הארכה (לא תוספת זמן, אלא הארכה רשמית של 30 דקות לצורך הכרעה), לרבים מהשחקנים נתפסים השרירים משום שהם מורגלים לשחק כ-90 דקות. וגם לשפר את צורת החשיבה שלהם כך שיפנימו שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר, ויותר מכך שיהיו מודעים לכך שדווקא הדקות האחרונות הן המסוכנות ביותר עבור הקבוצה שעלולה לאבד את היתרון. כלומר, בהרבה מובנים, הדקה ה-91 של המשחק יותר משמעותית מכל דקה אחרת במשחק.
ד"ר דנה בלאנדר היא שחקנית כדורגל חובבת, ומחברת הסיפור "מלכודת הנבדל" בספר "ההולנדי של עכו"
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
