למכבי ת"א יש בעיה. יש לה שפעת כדורגל, שלושה משחקים היא לא ניצחה. ברוב המקרים דרושה אנטיביוטיקה, אבל יש פעמיים בשנה שאפשר גם אחרת. הפועל ת"א היא כמעט תמיד הפלסבו שלה. אין בה באמת חומרים ממשיים שיפתרו את בעיית העייפות והתשישות הכבדה, את החריקות בהגנה, את התלות במילסון שנמצא באליפות אפריקה – אבל זה לא משנה, כי בכל פעם שהיא נוטלת כדור אחד קטן של הפועל, מכבי מרגישה אוטומטית יותר טוב.
החולי הנקודתי שלה יכול להוביל אפילו לתיקו מול הפועל חדרה, להפסד ראשון למכבי חיפה בבלומפילד מזה למעלה מעשור, לאיבוד נקודות מול בני ריינה – אבל בדרבי היא תמיד בריאה.
המחמאה הכי גדולה שרובי קין יכול היה להעניק להפועל היא לשנות דווקא נגדה את המערך הקבוע שלו, ולהציב לראשונה העונה את דור תורג'מן לצידו של ערן זהבי. בורחה למה עוד לא הספיק להתרגש מכך שקין טרח להשחית מחשבה בניסיון לנצח אותו, והוא כבר חטף שער בדיוק בזכות השינוי. לא צריך להיות גאון גדול כדי לגרום למכבי לנצח את הפועל, אבל אם המטרה היא לרמוס אותה אז קין עשה בשכל – הוא ריכז כמה שיותר כוחות באזור הכי פגיע של קבוצה פגיעה ממילא, מרכז ההגנה, ונתן להפועל לעשות את היתר. שלושה שערים כבשה מכבי במחצית הראשונה, שלושתם בעקבות טעויות של בלמים שקרסו תחת העומס. כל דרבי הוא תמיד שאלה של הפרש. הפעם, זו נראתה כמו שאלה של הפרש גדול.
אבל אז, משום מקום, ניתנה דווקא תשובה לשאלה שלא נשאלה. כבר עשור שמכבי שולטת על הפועל באופן שרק הולך ומחמיר. היא כובשת מולה חמישייה באותה הקלות שבה היא כובשת שניים מול מ.ס אשדוד. זה כנראה יימשך כך עוד זמן מה. בזמן שלמכבי יש עשור של ניצחונות, להפועל יש החל מאתמול שש דקות ואת עצם המאבק. מה שחוותה אמש בין הדקה ה־32 ל־38, כשהפכה 2:0 ל־2:2, זו פסגת האושר האפשרית מבחינתה.
היא לא יכולה לנצח את מכבי, היא לכל היותר יכולה לשאוף להשתעשע בתקווה שאולי תעשה זאת. החלומות שהתגנבו ללב באופן בלתי נשלט אחרי השוויון של טל ארצ'ל לא חייבים היו להתגשם. מספיק שנחלמו. אם מובטח לה שהסוף יהיה רע – ואחרי עשור נדמה שהבינה את הרמז - היא לא יכולה לבקש יותר מכך שהאמצע יהיה טוב.
כבר שנים שהציפייה היחידה של הפועל היא למזער נזקים. למנוע מה־4:0 להפוך ל־5:0. אינפלציית התבוסות הקהתה את תחושת הכאב. סף העצב שבעבר ניצב על הפסד בכל תוצאה, עומד כיום על 5 ומעלה. כל דבר מתחת לכך, כאילו לא היה. השערים לא סידרו להפועל מהפך – וזהבי אמנם השיב את היתרון כעבור ארבע דקות – אבל הם סימנו על דרבי ראשון מזה תקופה שבו הפועל הצליחה לברוח מהבשורה. כל כך הרבה פעמים בעבר היא התפוררה עם הופעת הבקיע הראשון. גם הפעם היא נשברה, אבל סף השבירה שלה גבה. בדקה ה־26, רגע אחרי שתורג'מן כבש את השני, נראה כאילו השישי יגיע לפני השלישי. את זה היא הצליחה למנוע. אולי זו ראשית הגאולה.
הפוך על הפוך
הפועל באר־שבע הביאה במהלך השנים כמה זרים שהורידו את הכדורגל הישראלי על הברכיים. מיגל ויטור, טוני ווקאמה, ז'וזואה – רציניים או ליצנים, קרי מזג או חמומי מוח, לכל אחד מהם יש קייס רציני לטעון שהוא הטוב ביותר שהיה פה בנישה שלו. ויטור – אולי הבלם הכי טוב. ווקאמה – אולי הזר הכי טוב. ז'וזואה – כנראה הגאון המשוגע הכי גאון והכי משוגע.
בשנים האחרונות זה מסתדר קצת פחות. באר־שבע כל כך מתקשה במציאת זרים טובים, שהיא לא רק חושבת למתאים את מי שמסתבר בהמשך שהוא לא מתאים – היא גם חושבת ללא מתאים את מי שמתגלה לבסוף כמתאים. הכל הפוך. אולי טוב תעשה אם תפעל מעכשיו בניגוד לאינסטינקטים שלה. היא לא צריכה לחפש בשחקן זר את מה שמרשים אותה, אלא את מה שלא מוצא חן בעיניה. צריכה חלוץ? שתצרף את מי שלדעתה לא יודע מה לעשות עם הכדור ברחבה, אולי ייצא מזה מלך שערים.
זה עבד לא רע עם אנטוניו ספר. באר־שבע כבר השאירה אותו מחוץ לדלת, אבל אף אחד לא לקח. היא הציעה אותו לשבע קבוצות שונות, כך פורסם, אבל להביא זר מבאר־שבע זה לא בדיוק כמו לקנות מכונית מרופא. איך ייקחו? זרים שבאר־שבע רצתה אצלה לא היו מספיק טובים, אז אלוהים ישמור מה שווים אלו שאפילו היא לא מצאה בהם חן.
יום אחד, כשבאר־שבע פתחה שוב את הדלת כדי להוציא החוצה מישהו אחר, גילתה שספר עדיין שם. נו, טוב, אם אין לך לאן ללכת, אמרה לו, תיכנס. באר־שבע טעתה עם זרים שהיא השאירה והיא טעתה גם עם ספר כשניסתה להשאיל אותו, אבל ההבדל הוא שעם שחקנים שנשארים אצלך רק אתה יכול לטעות, ואילו עם שחקנים שאתה מציע למישהו אחר – עוד מישהו יכול לטעות. מ.ס אשדוד, למשל, שנראית כאילו בנה אותה מאמן כדורסל, החליטה שספר לא מתאים לה. לא, תודה, מה נעשה עם שחקן בעל רגל שמאל כמו שלו? חס וחלילה, הוא עוד יבקיע חמישה שערים ויבשל שמונה נוספים בחצי עונה, ואנחנו עוד נישאר בליגה. את הזר הכי טוב של באר־שבע הביאה בכלל אשדוד. זאת אומרת, לא הביאה.
השועלים של חיפה
12 ניצחונות רצופים של מכבי ת"א זה אמנם הרבה, אך ל"הרבה" הזה בדיוק מצופה ממנה. כאשר מכבי חיפה מנצחת בשמונה מעשרה משחקים ומסיימת בתיקו בשניים נוספים, היא לא מחוללת נס אלא מגשימה את ייעודה. כאשר באר־שבע מנצחת בשישה משחקים ברציפות זו אינה סטיית תקן, אלא יישור של אחרת והחזרת החוב מפתיחת העונה החלשה שלה.
להבדיל, כשהפועל חיפה מנצחת בארבעה משחקים ברציפות, היא פורצת את כל מה שנחזה לגבולות שלה כחברה במועדון "לא שלוש הגדולות". גם בין חברות המועדון הזה ישנם הבדלים – מכבי נתניה היא אולי לא מכבי חיפה, אבל היא גם לא מ.ס אשדוד – אבל הם מזעריים בהשוואה להבדלים בין מכבי ת"א ומכבי חיפה למי שהן לא מכבי ת"א ומכבי חיפה. כל כך מזעריים, שבהתחשב בהם אמור להיות בלתי אפשרי לגלות את העקביות הדרושה לניצחונות רצופים.
ההבדלים בין הפועל חיפה לאליטה של הליגה ניכרו בשלושה הפסדים ומאזן שערים 8:0. היא לא מצליחה להיות זנב לאריות, אבל היא עושה משהו גדול וקשה יותר – להיות ראש לשועלים. הראש הזה כל כך רחוק מהגוף, שזה כבר לא הוגן לקשר ביניהם – לכרוך אותה, נאמר, עם הפועל ת"א, ואפילו במטרה להחמיא להפועל חיפה, יהיה בגדר עלבון. ב־14 משחקיה שלא מול שלוש הגדולות יש להפועל חיפה עשרה ניצחונות, שלוש תוצאות תיקו והפסד בודד. אחוז ההצלחה שלה מול קבוצות בגודל שלה הוא פחות או יותר כמו אחוז ההצלחה של מכבי ת"א ומכבי חיפה מול קבוצות קטנות ממנה. היא לא תיקח אליפות, אבל ביחס למשקל שלה – הפועל חיפה היא הקבוצה הטובה בישראל, מכבי ת"א של האדם הפשוט.
פורסם לראשונה: 01:30, 18.01.24
