ב־1988 הגיע אחד הרגעים הגדולים בקריירה של דורון ג'מצ'י, וזה אפילו לא היה במשחק רשמי. מכבי ת"א יצאה למשחק ראווה מול פילדלפיה מה-NBA באולם הספקטרום, הצליחה לגרור את היריבה החזקה למשחק צמוד, ולמרות שהפסידה 108:107 הותירה חותם רציני בארה"ב בזכות ההופעה של הסקורר הישראלי, שסיים את המשחק עם 32 נקודות. הסופרסטאר צ'ארלס בארקלי היה המום, ולא הפסיק לחלק מחמאות לקלעי שהוא לא הכיר.
מקום ב־NBA לא יצא לו מזה. הוא גם כיכב במכבי ת"א בתקופה בה הפסידה ארבע פעמים בגמרים אירופיים ולא זכה בגביע היבשתי. אבל הכדורסל הישראלי, ומכבי בפרט, חולמים בהקיץ על מישהו בקנה המידה שלו. אין כדורסלנים רבים בישראל עם יכולת הצליפה שלו, וגם באירופה הם היו מצרך נדיר. רק נזכיר למי ששכח: כוכב השלשות, שבחודש הבא יחגוג 61, הוא מלך הסלים של ליגת העל בכל הזמנים עם 9,611 נקודות, ומלך הסלים של הנבחרת עם 3,514. אלו שיאים שאיש לא מדגדג.
כמו שורה של קלעים מצטיינים אחרים במועדון הצהוב, ג'מצ'י הגיע ממועדון קטן וצנוע יותר, מכבי ר"ג, שהתמחה בפיתוח סקוררים (מוזר שדווקא בדור המוכשר הנוכחי של הכדורסל הישראלי אין צלפים). שמות אחרים שאפשר להזכיר בהקשר הזה הם חיים שטרקמן ואברהם נתנאל. הוא עבר הרבה מכשולים עד שהגיע למעמד שלו במועדון.
ג'מצ'י הצטרף ב-1985 אחרי שעשה למכבי ת"א הרבה בעיות בצעירותו (סל משלושת-רבעי מגרש במקרה אחד, תצוגה של 40 נקודות ברבע גמר הפלייאוף במקרה אחר, מה שגרם למאמן יהושע רוזין להתרוצץ על הקווים בחוסר אונים). חלק מסוים מהקהל לא קיבל אותו מיידית, ומשפחתו שליוותה אותו כמעט בכל אימון ומשחק עזבה לעתים את האולם עצבנית. הוא ספג ביקורות וקללות רבות, ואוהדים נהגו לומר בלעג: "העיראקי הזה רק מפריע" או "העיראקי שוב לא מסר". זה היה קשה, מכוער ולא נעים, יחס ששחקנים מעטים קיבלו, אבל ג'מצ'י סתם במהירות את הפה לכל מי שהעז לצאת נגדו. הוא הבליג, הפנה את הלחי השנייה והתחיל להפציץ עד שההיכל קרא בשמו כגיבור החדש.
הרזומה שלו מספיק מרשים גם בלי גביע אירופה. על השיאים כבר דיברנו, אבל לצידם יש גם 11 אליפויות (בשמונה מהעונות שימש כקפטן מכבי ת"א), 7 גביעים, 3 זכיות בתואר מלך הסלים של ליגת העל, 815 שלשות בקריירה (וזה עוד בתקופה שונה מהיום, בה הקליעה מבחוץ לא קיבלה דגש בהתקפה), הופעה ב־7 אליפויות אירופה ואליפות עולם אחת, ואפילו 5 הזמנות לנבחרת אירופה לצד השחקנים הטובים ביבשת. אלו דברים יוצאי דופן, וההרגשה היא כי משום מה כוכבי עבר אחרים זוכים לכבוד גדול ממנו. שוב, אולי זה גלל ההחמצות בגביע אירופה, אבל זה לא מה שאמור להסיח את הדעת.
דיברתי על כך שמכבי הייתה שמחה לקבל שוב מישהו כמוהו, אבל אסור לשכוח שהוא בעצם עדיין שם. החלום הגדול של ספורטאים גדולים רבים הוא להמשיך ולעסוק בתפקידים שונים בענף הספורט האהוב עליהם גם אחרי הפרישה, בטח במועדון אליו היו מחוברים ואיתו הם מזוהים. מאמן, מנהל, לא משנה מה, העיקר להישאר בעניינים. ככל שהמועדון גדול ומפואר יותר, כך גם המאבק של הספורטאי אחרי פרישתו גדול יותר. כמעט כל מי שהיה שייך למערכת במכבי ת"א בתקופת השיא שלו, רקם תוכניות על קבלת תפקיד מרכזי במועדון ברגע שיפרוש. רבים ניסו ולא הצליחו. לא כל מי שהיה כוכב על המגרש מתאים לכך. השמות הגדולים ביותר, אלילי ההמונים, שכניסתם לתפקיד לוותה בהרבה כותרות ותקוות, לא הצליחו ונעלמו באותה המהירות. אצל ג'מצ'י זה היה אחרת.
ג'מצ'י הפך לבורג חשוב ביותר מבחינת הקשר עם הקהילה והאוהדים. הוא גם מנהל קבוצת הוותיקים של המועדון שנושאת ומנציחה את שמו של רלף קליין ז"ל. אפשר לראותו מדי יום בהיכל מנורה ובמשרדי מועדון הכדורסל, פעיל מאוד בחליפת מנהלים שתפסה את המקום של המדים. חשוב לו במיוחד להיות קשוב לאוהדים, לשמוע את טענותיהם, להעביר הלאה את הנושאים החשובים האלו ולשמר את הלקוחות שהם נכס אמיתי עבור מכבי, משלמים ביד רחבה עבור המינויים ורוצים להביע את דעתם. ועדיין – בטוח שהוא היה רוצה להעיף ברגע את הג'קט המחויט ולהשחיל עוד שלשה.
