יופי, ניצחתם. בסוף הערבי נשבר. גירשתם את מונס דאבור מהנבחרת ועכשיו אפשר לחגוג, לקפוץ למזרקות בכיכר העיר, או אולי לשלולית מי האפסיים ולהשפריץ עוד קצת גזענות ועדריות כוחנית שמבטלת כל סיכוי לדיון אמיתי על המורכבות של החיים פה. יופי, ניצחתם. המאסתם על דאבור כל שנייה שהוא על הדשא עם המדים הלאומיים, הלחצתם את ראשי ההתאחדות שגם ככה לא נהנים מעודף תעוזה ורק חיפשו מי יוציא להם את הדאבור מהאש, והצלחתם להפוך את שחקני הנבחרת ללהקת שפנים שרועדים מפחד שמא ירגיזו חלק מהאוהדים עם מילה מפרגנת או מגוננת מדי לחברם לחדר ההלבשה.
ניצחתם חבר'ה. אתם שורקי הבוז ביציע, הבן־גבירים במסדרונות הכנסת, הברקוביצ'ים באולפני הטלוויזיה וכל המומחים ברשתות החברתיות שמחלקים את העולם לשחור ולבן, בעדנו ונגדנו, אוהב ישראל ששר את התקווה או טרוריסט שפל. באווירה מתלהמת שכזו לא היה לדאבור שום סיכוי. לא סיכוי להסביר למה התכוון בציוץ ההוא שציטט פסוק מהקוראן וגם לא להוריד את הראש ולקוות שהגל העכור יחלוף. הסכר הלאומני נפרץ וכולם עקבו מהצד לראות איך הכדורגלן המפרפר טובע.
אני לא בקיא בקוראן ואין לי באמת יכולת לדעת למה התכוון דאבור בציוץ ההוא שנכתב ברגע של כאב וזעם. במקביל, אני כמובן מאמין בזכות של מדינה להגן על עצמה. ואחרי כל זה אני יודע שהחיים שלנו, יהודים וערבים, על פיסת האדמה המדממת הזו כרוכים יחד והמורכבות הזו מחייבת שיח הרבה יותר רגיש, פתוח, מכבד וגם אמיץ. אי־אפשר לתת לצעקנות הפופוליסטית לנצח. הפעם, לצערי היא ניצחה.
יופי, ניצחתם. בסוף דאבור נשבר. אבל אני חושש שלא רק הוא. יכול להיות שמשהו ברקמת החיים העדינה של יחסי יהודים־ערבים עליה הכדורגל הישראלי הצליח לשמור ולטפח בצורה כל כך מרשימה – גם הוא נשבר אתמול.
