הטבלה לא משקרת. לברון ג'יימס סיים את העונה הרגילה במקום השמיני במערב, סטף קרי במקום העשירי. שניהם נאלצו לצאת למשחקי חוץ כדי להמשיך את העונה שלהם בפלייאוף. קרי, ביחד עם קליי תומפסון ודריימונד גרין, הפסיד. "המתנה" של ג'יימס: סדרה עם דנבר. קווין דוראנט נדחק ביום המשחקים האחרון למקום השישי בטבלה ולסדרה נגד מינסוטה בלי יתרון הביתיות.
ג'יימס כבר בן 39. הוא לא איבד הרבה מהכוח המתפרץ שלו, מיכולת הניתור, הוא שיפר את הקליעה ואת היעילות בהשגת נקודות, והוא עדיין מוח כדורסל פנומנלי. חסר לו אוויר וסיבולת. אבל אין סביבו כבר את ההילה שהייתה לו לפני תשע שנים במאבקים האפיים שניהל כמעט לבדו, עם כדורסל נוסטלגי, נגד קונצרט התנועה-מסירה-חללים ריקים של גולדן סטייט. הוא בקונפליקט: מצד אחד הוא רוצה עוד אליפות כדי להיפרד מקרי במאזן האליפויות ולהשתוות לקובי בראיינט. מצד שני, כדי לעשות את זה, הוא חייב לנגן כינור שני. אני לא רואה איך לברון מתאים את עצמו לדרישה כזו. הוא מעולם לא היה כינור שני.
4 צפייה בגלריה
נאלצו לצאת למשחקי חוץ כדי להמשיך את העונה שלהם בפלייאוף. לברון וקרי
(AP Photo/Ashley Landis)
במהלך ההפסד של גולדן סטייט לסקרמנטו ישבתי מול המסך, וחיכיתי שקרי בן ה-36 ידליק את המתג, את לוח התוצאות ואת ההגנה של הקינגס, בדיוק כפי שעשה נגדם בפלייאוף הקודם עם חמישים נקודות במשחק השביעי והמכריע. הפעם זה לא קרה. הייתה תחושת לא עמומה וכואבת שאולי גם פה זה הסוף. ההחלטה של דוראנט להיפרד משושלת גולדן סטייט (כבר הצטרפת לקבוצה מנצחת במקום לנסות להדיח אותה, למה לא להישאר?) - ולנסות להקים דרים-טים בברוקלין ופיניקס, היא החלטה שתרדוף את המורשת שלו. גם הוא כבר לא צריך משקפת כדי לראות את דמדומי הקריירה שלו.
תוסיפו להם את כריס פול, ג'יימס הארדן, ראסל ווסטברוק, וקיבלתם את כל השחקנים הדומיננטיים של העשור הקודם, מפנים את הבמה לטובת דור צעיר יותר. זה טבעי. זה קורה בכל ספורט. הלכו מג'יק ג'ונסון ולארי ובירד, הייתה תקופת מעבר של אייזיאה תומאס, בא מייקל ג'ורדן, תקופת מעבר של האקים אולאג'ואן, ג'ורדן, טים דאנקן, קובי. אבל הייתה העברת לפיד מסודרת. כל דור נתן לדור שלפניו את ההזדמנות. הייתה היררכיה. מה שקרה השנה בליגה הוא קריאת תיגר קולקטיבית של הדור הצעיר, לא רק על הכוכבים שהוזכרו למעלה, אלא גם על שני הדורות שנמצאים ביניהם.
ויש עוד שאלה: מה יהיה המודל של הכוכבים הצעירים. האם זה יהיה מודל הכוכב הנייד, כמו לברון, קוואי לאנרד ודוראנט שעברו מקבוצה לקבוצה בניסיון להשיג כמה שיותר טבעות, או שגם פה יהיה רטרו לשנות השמונים והתשעים שבהן שחקנים נשארו בקבוצה אחת לכאן או לכאן. במידה מסוימת, השאלה הזאת, של הניידות מול הנייחות בבחירת קבוצות, תהיה אחת מהמורשות האמיתיות בדו קרב הכדורסל שהתרחש בעשור האחרון בין קרי ללברון.
נשארנו עם יוקיץ'
באופן טבעי, שרביט המלוכה אמור היה לעבור לדור שמיד אחריהם. שלושה שחקנים מהדור הזה כבר הובילו קבוצות לאליפות: יאניס אנדטוקומבו, ניקולה יוקיץ' וקוואי לנארד. קוואי שלקח קבוצה לאליפות ולקח עוד אליפות ככינור שני לדאנקן, יהיה בקיץ בן 33. הוא אכול מפציעות. שלושת העוזרים החשובים שלו – פול ג'ורג', ג'יימס הארדן ו-ווסטברוק - נמצאים על סקלת ה-33-35. יאניס כבר נמצא עמוק בלופ של "לא טוב פה" מאז האליפות. במקום להתקרב לשושלת, הוא מתרחק מהפסגה. אני לא אתפלא אם יאניס יהיה שחקן נייד, שיגיע לקבוצה שהצירוף שלו אליה יעיף אותה לאליפות, כמו שדוראנט עשה בגולדן סטייט. יאניס עושה רושם של אחד שנאמן לאליפות. אני חושב שגם ג'ואל אמביד, אם הוא לא יצליח בשנה הקרובה לקחת אליפות בפילדלפיה, יתחיל לחפש תארים בקבוצות אחרות. ג'ימי באטלר עשה במיאמי הרבה יותר ממה שחשבנו שהוא מסוגל לו, אבל אי אפשר להכניס כלום בינו לבין התקרה שלו או של מיאמי. קיירי ארווינג כבר החליט מזמן להיות שכיר חרב.
נשארנו עם יוקיץ'. הסרבי נמצא במומנטום נפלא. הוא רק משתפר והוא כבר היה בלתי ניתן לעצירה. הסגל בנוי סביבו ומשחק בדיוק ליתרונות שלו, ובניגוד לכל השחקנים שהוזכרו פה, הוא גם לא נפצע, כי הוא לא עושה דברים שלא צריך. כשביקרתי בסומבור, העיר בסרביה בה נולד, אמרה לי מי שהייתה המורה שלו בכיתה ח' כי הוא היה חוסם ומנחית מצוין בכדורעף. אבל בשביל זה צריך לקפוץ לשמיים, אמרתי לה. "ניקולה הוא רמאי גדול", היא ענתה לי, "אם היה צריך לקפוץ, היה קופץ. אבל למה לקפוץ אם לא צריך?". אני יכול לראות את ניקולה מוסיף בקלות עוד שני תארים. הפער בינו לבין שאר הליגה עצום. יש לו סגל שלם סביבו שבו כל המרכיבים הראשיים עדיין לא חגגו 28. השאלה היחידה לגביו היא כמה חשק יישאר לו.
ביקור בביתו של ניקולה יוקיץ'
(צילום: זאב אברהמי)
4 צפייה בגלריה
רק משתפר והוא כבר היה בלתי ניתן לעצירה. יוקיץ'
(צילום: MATTHEW STOCKMAN / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
דור הטיקטוק של ה-NBA
מפה זה מתחיל להסתבך ולהיות מעניין. בירד ומג'יק השתלטו על הליגה מהשנה הראשונה שלהם בליגה. זה היה ענין של כישרון דורי וגם ואקום עצום שהיה בליגה. היא חיכתה לנראטיב והם היו הנראטיב המושלם. אייזיאה חיכה, ג'ורדן חיכה, קובי חיכה. דאנקן חיכה פחות. גם הוא היה כישרון דורי שנכנס לוואקום.
ישנם שלושה שחקנים שאמורים לקרוא כעת תיגר על יוקיץ' ועל בני גילו: ג'ייסון טייטום (26), ג'יילן ברונסון (27) ודווין בוקר (27). טייטום הוא הכי קרוב. הוא נמצא בקבוצה מושלמת מבחינת סגל ומבחינת המושך בחוטים (בראד סטיבנס), אני רק לא סגור עד כמה טייטום הוא כוכב מהסוג שלוקח על הגב קבוצות לאליפות. חובת ההוכחה היא עליו. ברונסון צריך עזרה. הקבוצה של בוקר איבדה את הדרך שלה אחרי ההפסד בגמר למילווקי.
4 צפייה בגלריה
הוביל את אוקלהומה למקום הראשון במערב. גילג'ס אלכסנדר
(צילום: AP Photo/Marcio Jose Sanchez)
הבעיה של השלישייה הזו היא שממש אין להם שום חלון הזדמנויות, ומי שאחראים לכך הם דריוס גרלנד (24) ואוון מובלי (22) מקליבלנד, פאולו באנקרו הנפלא (21) מאורלנדו, טייריס הליברטון (24) מאינדיאנה, שני הכוכבים הגדולים של יוסטון הם בני 21 ו-22 (אלפרד שנגון וג'יילן גרין), ויש את שיי גילג'ס אלכסנדר (25), צ'אט הולמגרן וג'וש גידי (21) שהובילו את אוקלהומה סיטי למאזן הכי טוב במערב.
מדובר בדור הטיקטוק. אין להם זמן, והם לא מכבדים מסורות. הם רוצים את זה עכשיו. ככה הם משחקים. יש בזה חוצפה מופלאה. והם גם בלחץ. על כולם יש צל בגובה 224 סנטימטרים - ויקטור וובניאמה. רק בן 20. הוא יכול כבר לזהות את הוואקום שייווצר ברגע שלברון, דוראנט וקרי יפרשו מהמשחק.
פורסם לראשונה: 16:28, 19.04.24
