המילה הגסה ביותר בעולם הספורט בשבועיים האחרונים הפכה להיות "ציפיות". אי אפשר לומר אותה, לכתוב אותה, להשתמש בה. אנשים החלו לרתוח ממש על התקשורת, או על החברים שלהם, אם העזו להגיד שהם מצפים להצלחה מספורטאי מסוים. הציפיות נהיו שורש כל רע.
טוקיו 2020 ב-ynet - למתחם המיוחד
אבל מתחרים מכל העולם לא פועלים בוואקום. אמנם אנחנו חיים בעולם שונה לגמרי מאשר בתחילת המילניום, למשל, מאחר שהלחץ העצום של הרשתות החברתיות – שלא לדבר על הבוטות והרשעות שמשגשגות שם – רק מוסיף למתח הקיים ממילא. ועדיין, הספורטאים מכירים היטב את המשחק. הם יודעים שלא קיימת מציאות בה רק ייעטפו באהבה, בלי שהחשיפה שלהם תהיה דו-סטרית ותוליד גם רצון לתמורה מהם בהתאם לרצף התוצאות הספציפי שלהם. הם לא מתאמנים ועולים למגרש חופשיים מקשרים חיצוניים, ואפילו זקוקים בעצמם לפידבק.
לא, "ציפיות" זו מילה לגיטימית, ויותר מכך, הרגשה לגיטימית לגמרי. לספורטאי יש ציפיות מעצמו, וגם למי שסביבו. ואין מישהי בהיסטוריה הספורטיבית של ישראל שהיו יותר ציפיות ממנה מאשר לינוי אשרם.
תחשבו כמה זמן זה כבר נמשך. נסו לגלגל בראש מתי צירוף המילים "לינוי אשרם" נכנס לשגרת היום-יום של כולנו. כבר המון זמן שמבחינתנו היא אחת הספורטאיות הבכירות במדינה, ובאופן מדהים, היא זכתה למעמד של אלילה אפילו לפני שהופיעה באולימפיאדה. כבר מ-2016 היא מסומנת כמשהו מיוחד באמת, כבר שלוש שנים, פחות או יותר, אשרם היא גיבורת תרבות שילדות מעריצות וגם מי שלא יודע את ההבדל בין חישוק לאלות עוקב אחרי התוצאות שלה.
"היינו כהוזים"
כאמור, דבר כזה לא קרה מעולם. נבחרת ישראל במונדיאל, באליפות אירופה בכדורסל, טניסאים בתחרויות גדולות, אפילו ירדן ג'רבי שנשלחה לריו עם מזוודה אחת לחפצים אישיים ועוד מזוודה עם תקוות של 9 מיליון אנשים – אף אחד מכל אלה לא התקרב בכלל לרף הציפיות של אשרם. בין ריו לטוקיו, כל תחרות שלה בבאקו או בבאקו (בדרך כלל, כל התחרויות איכשהו נערכות שם בסופו של דבר) קיבלה סיקור מטורף, נהייתה ויראלית תוך רגע, וכל ישראלי ידע להגיד בביטחון ש"המדליה בכדור זה אחלה, אבל באולימפיאדה זה רק קרב-רב", או ש"העניין האמיתי זה האחיות אברינה, היא חייבת להתמודד איתן".
זה היה קיצוני, בלתי אפשרי, כבד, מחניק – וזה לא הזיז ללינוי אשרם את קצה הנצנץ. את השתיקה שלה היו כאלה שפירשו כהתחמקות שלה מהלחץ, והתוצאות בתחרויות שבדרך לטוקיו לא היו מעודדות, אבל היא הביאה את עצמה באופן מושלם לרגע השיא, מה שקשה במיוחד לאור העובדה שהרגע הזה תוכנן בקפידה ואז נדחה בשנה. הציפיות שלנו גדולות? אל תצחיקו אותה, מה שהיא קיוותה לעשות היה הרבה יותר ממה שהרשינו לעצמנו לדמיין. תרגיל החישוק היווה מכשול במוקדמות? אז היא חוזרת בגמר והופכת אותו ליתרון הגדול שלה, זה שבסופו של דבר הכריע את הקרב על הזהב.
זה אפילו לא "היינו כחולמים", כי בתוך המומחיות המקרטעת שסיגלנו לעצמנו, חלמנו בסך הכל על ארד נחמד, אולי כסף מסעיר, בין התאומות הרוסיות. זה מה שלמדנו מכל תחרות גדולה שנערכה בתקופת הזמן הזו בה אשרם הפכה מאלמונית לאייקון. זה "היינו כהוזים".
ארטיום דולגופיאט לימד אותנו על כוחה של תעוזה בזמן אמת. לינוי אשרם לימדה אותנו ש"ציפיות" זו מילה יפהפייה. אם מישהי מושלמת מספיק כדי לשגר את עצמה לצמרת, מותר לנו לקוות בלי חשש, בקול רם, שהיא תגרום לנו אושר על הבמה הגדולה ביותר. זה בסדר גמור. אתם לא יכולים להתקרב לדרישות שלה מעצמה – או למה שהיא מסוגלת באמת לעשות.
