ליהיא רז הרשתה לעצמה להתחיל לחלום רק לאחרונה, וזה די מפתיע. כמעט כל ספורטאי בתחילת דרכו כבר מפנטז על זהב אולימפי/סל ניצחון עם הבאזר/שער במספרת מול אצטדיון ענק מפוצץ באוהדים רועשים. מסמן לעצמו מטרות עוד לפני שקרע זוג נעליים או מכנסיים. או בגדי התעמלות במקרה שלה.
"פחדתי לחלום", מסבירה רז בת ה-18, אלופת ישראל והזוכה הטרייה במכביה. "לא חשבתי שזה ריאלי להגיע לאולימפיאדה. נכנסתי להתעמלות בגיל שש והתאמנתי בקבוצה שהיא יותר ליגה. אהבתי את זה והיה כיף, אבל לא היו לי חלומות גדולים. הייתי טובה וזכיתי באליפויות ישראל, שאחריהן מורן (קפלנר, המאמנת של רז מהחוג ועד היום) הציעה לי לעבור למסלול האולימפי".
גם טיול בת המצווה של רז לפני כמעט שבע שנים – נסיעה לגלזגו כדי לצפות באליפות העולם בהתעמלות מכשירים – לא חיזקה את התהליך. "ישבתי עם אמא בקהל, וראינו את כל המתעמלות שהערצתי", היא מספרת. "אמא שאלה אותי: 'את מדמיינת את עצמך בעוד כמה שנים עומדת שם ומתחרה עם הספורטאיות האלה?'. עניתי שאני לא בטוחה. לא חשבתי שזה משהו שיכול לקרות".
ממה נבע חוסר האמונה?
"בהתחלה פחדתי שלהתחרות יהיה משהו קשה, ויהיו טיסות לחו"ל בלי המשפחה. היו הרבה חששות. כשהחלטתי לעשות את המעבר, כל מה שחשבתי שיקרה - קרה. לקחתי את זה למקום של אתגר. אחרי הרבה עבודה ועם הזמן הצלחתי יותר. עם ההישגים הגיע הביטחון, ואז הבנתי שזה בסדר לחלום, שבאמת יש דברים שאפשר להשיג. אני רואה שההתמדה והעבודה הקשה משתלמות, זו לא סתם אימרה. אני ממש מרגישה את זה".
אם התחלת לחלום רק לאחרונה, מה הרגשת כשקבעת את הקריטריון לאולימפיאדת טוקיו? היית רק בת 16.
"זאת הייתה הפתעה בשבילי. טסתי לאליפות העולם ב-2019 בגישה של 'אעשה הכי טוב שאני יכולה' וברור שיש בראש את המחשבה הזאת, שאולי אצליח להשיג את הכרטיס לטוקיו, אבל לא חשבתי שזה יקרה. פתאום אחרי תחרות טובה אומרים לי: 'עשית את הקריטריון'. הייתי בהלם, מאושרת. אחר כך אמרו לי שאני צריכה לקבוע גם את הקריטריון הישראלי. מאותה נקודה ההישגים שלי השתפרו. זה גרם לי להיות יותר מקצועית".
"יש הרבה לחצים"
רז בסופו של דבר הצליחה להגיע לטוקיו, וסיימה שם במקום ה-59. "המשחקים האולימפיים היו שונים מכל תחרות שהייתי בה", היא משחזרת. "כל הספורטאים יחד, כולם בכפר האולימפי. משהו מטורף. כיף להיות מוקפת באנשים שאני יודעת כמה הם משקיעים וכמה הם אוהבים את הספורט שלהם, בדיוק כמוני. הקורונה גרמה לכך שלא נוכל להתערבב עם ספורטאים מהעולם, ועדיין התחברתי עם ספורטאים אחרים במשלחת שלנו שלפני כן לא הייתי חשופה אליהם".
הענף שלך הגיע לשיא עם מדליית הזהב של ארטיום דולגופיאט.
"כל כך שמחתי בשבילו ובשביל ההתעמלות בישראל. זה מישהו שאני רואה אותו באימונים ואיך הוא עובד. אנחנו מתאמנים באותו אולם, ויש בינינו קשר חברי. הוא נורא מצחיק ונותן לי טיפים. גם סרגיי וייסבורג, המאמן שלו ושל נבחרת הגברים, עוזר לי ומצטרף לאימונים שלי לפעמים. על כל דבר שהוא אומר צריך להקשיב טוב-טוב ולומר תודה. בכל זאת, מאמן של אלוף אולימפי".
מלבד וייסבורג, נמצא סרגיי נוסף באולם ההתעמלות במכון וינגייט - זליקסון, מאמן נבחרת רוסיה לשעבר, שהצטרף לאימון נבחרת הנשים לצד קפלנר ושיר סלומון, שמאמנות את רז כבר 13 שנה. "הוא מביא איתו הרבה ידע וניסיון, עוזר לי להתקדם ולהתפתח. הביאו אותו כדי להעלות את הרמה", היא מספרת על השינוי. "אני מרגישה שמאז טוקיו האיגוד מנסה לקדם את הענף בארץ ומרגישים את התמיכה שלו בכל ההיבטים, כבר לא צריך לגור בחו"ל כדי להתאמן, יש לנו פה הכל. עוד מעט יבנו במכון וינגייט אולם חדש שיהיה רק לנשים".
את הדרך לווינגייט עושה רז כמעט כל יום מרמת-השרון. בין לבין היא ספורטאית מצטיינת בצה"ל. כעת היא מעלה הילוך לקראת אליפות אירופה שתיערך בחודש הבא במינכן. "אנחנו בתקופת השיא של התחרויות", היא אומרת. "יש אימונים קשים כל יום, רוב השבוע שני אימונים ביום. רק ככה מגיעים להצלחה. עבדנו קשה לקראת המכביה. מדובר בהכנה טובה לקראת אליפות אירופה".
מה את לוקחת איתך מהשבוע הזה?
"כבר הייתי באליפויות אירופה (זכתה במדליית ארד בתרגיל הקרקע ב-2020), אבל האווירה במכביה הייתה אחרת. היה הרבה קהל ביתי ורעש. מאז הקורונה לא היה קהל כזה בתחרויות שבהן השתתפתי. בטוקיו בכלל לא היה קהל. זאת התמודדות שונה. אני מקבלת מזה אנרגיות, למרות שאני דווקא מאלה שצריכים את השקט שלהם וטובה יותר כשאני מרוכזת ומפוקסת. ככה לומדים להתעלם מרעשי רקע ולשים אותם בצד בזמן שאני עולה לתרגיל".
את מרגישה פספוס על כך שהקיץ שלך שונה מזה בני גילך?
"לא. נכון שיש הקרבות, כמו לא לצאת עם חברים לחופשה, אבל אני לא מתחרטת על שום דבר. אני יכולה לומר שהשתתפתי באולימפיאדה, זה כבר משהו שרוב האנשים בגילי לא עברו. ההתמודדות עם הלחץ, המשמעת, הם דברים שילוו אותי בהמשך".
איך את מתמודדת עם לחצים?
"יש הרבה לחצים, לא רק בתחרויות. גם בשגרת אימונים, למשל, אם לא הצלחתי אלמנט מסוים. זאת עבודה לא נגמרת. פעם לא הייתי מתמודדת עם זה בצורה טובה, היום המצב שונה. יש גם תסכול באימונים. אני פרפקציוניסטית, וכשאני לא מצליחה לעשות משהו מושלם - אני מתעצבנת. צריך לנשום עמוק, כי עצבים לא עוזרים. הרבה פעמים יש גם בכי, זה חלק מהעניין, וזה בסדר, צריך להוציא את זה. הגדולה היא לקום ולהמשיך הלאה".
סודות מהמטבח של אבא
רז כבר התרגלה לשאלות על אביה ניצן רז, שהיה בעבר השף של מסעדת "סושי סמבה" והשתתף במספר תוכניות ריאליטי-בישול כמו "קרב סכינים". "ממנו קיבלתי את ההבנה של העבודה הקשה", היא מגלה. "אני רואה איך הוא עובד ביום-יום. ניסיתי ללכת אחריו בקטע הזה".
הסביבה שלך מבינה מה זה התעמלות או שאומרים סלטות וגלגלונים?
"המשפחה הקרובה תומכת בי בכל דבר ומעורבת, אז היא מבינה. החברים והמשפחה הרחוקה יכולים לומר משום מקום 'תעשי סלטה', והם מתלהבים. הם לא באמת מבינים. הטעות הכי נפוצה היא כששואלים אותי בצבא באיזה ענף אני מתחרה. כשאני אומרת התעמלות מכשירים, אומרים לי: 'אה, הספורט עם הסרט. כמו לינוי אשרם'. אני עונה להם: 'לא, כמו ארטיום דולגופיאט'. ממש אשמח שתהיה אישה שאפשר יהיה לומר עליה אותו הדבר. מקווה שזאת תהיה אני".
בפריז 2024 תנסי קרב-רב או מכשיר בודד?
"באליפות אירופה אשתתף בכל המכשירים, אבל השנה אין שם תחרות בקרב-רב. אנסה להשיג את התוצאה הטובה ביותר בקרב-רב באליפות העולם, ואת הקריטריון לשם אוכל להשיג באליפות אירופה. גם גמרים במכשירים האישיים זאת מטרה".
ומה לגבי השאלה של אמא תמי, כשישבו ביציע באליפות העולם ההיא בגלזגו? רז קיבלה את סגירת המעגל המושלמת: "שלוש שנים אחר כך התחריתי באליפות אירופה באותו אולם עם אותן ספורטאיות שהערצתי. רק שם התחלתי להבין שאלו דברים שיכולים לקרות. אני מציבה לעצמי עכשיו מטרות יותר גדולות. בכל פעם שאני מצליחה, אחרי כל מטרה, אני מרשה לעצמי לשאוף יותר גבוה".
