דווקא בטניס. דווקא לספורט הלבן הבוהק, הבתולי והאריסטוקרטי הזה חדרה הפוליטיקה לתוך מערכת הדם, בפעם השנייה תוך שלושה חודשים. קודם נובאק ג'וקוביץ' והחיסונים באוסטרליה ועכשיו ההחלטה הגורפת של מארגני ווימבלדון לא להתיר את השתתפותם של טניסאים וטניסאיות מרוסיה ובלארוס לטורניר שיתחיל בסוף יוני. הסיבה? כמו שכולם יודעים, הפלישה הרוסית לאוקראינה.
"זאב בודד": המדור של זאב אברהמי
ההודעה, כמו הכנסת גוש פחם לתוף כביסה לבנה, מיד טימאה את קודש הקודש של הטניס בוויכוחים פוליטיים: האם ראוי להעניש ספורטאים בודדים על מדיניות ארצם? האם זהו עונש קשה מדי? והאם מדובר באפליה כשמחליטים להחרים ספורטאי מסוים רק בגלל המקום שבו הוא נולד, במקום שהוא כבר לא חי בו, לא מצביע, ולא משלם את מיסיו (וכנראה גם לא ממש תומך בפלישה)? וגם שאלות פילוסופיות כמו האם אפשר להפריד בין האחריות הקולקטיבית לאחריות האישית של כל אזרח, האם טניסאים אמורים לקבל יחס טוב יותר מאשר עובדים אחרים שנפגעים מהסנקציות על רוסיה, או האם דילוג על פני הענשה ימנע מהספורטאים להתערב במדיניות ובמעשים הנוראים של פוטין ורוסיה?
כולם למען אוקראינה
קצת רקע: פוליטיקה וטניס כמעט ולא התערבבו מעולם. טניסאים מיפן וגרמניה לא הורשו להשתתף בווימבלדון אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל טניסאים מדרום אפריקה שהושעו מהאולימפיאדה ב-1988, מעולם לא נדחו על ידי מארגני הטורניר בלונדון.
הפעם, התאחדויות הטניס העולמיות לגברים ונשים, כמו התאחדויות של ענפי ספורט אחרים, הגיבו במהירות לפלישה הרוסית. טורניר הקרמלין קאפ, תינוק של סיום המלחמה הקרה, בוטל ונבחרות הגברים והנשים של רוסיה ובלארוס לא הוזמנו להשתתף, בהתאמה, בגביע דייויס ובגביע בילי ג'ין קינג (הנבחרות הרוסיות ניצחו את שתי התחרויות בשנה שעברה). טורנירים אחרים העלו לראש התורן את דגל אוקראינה לשם הסולידריות.
אבל בסוף פברואר הודיעה אלינה סביטולינה, כוכבת הטניס הגדולה ביותר באוקראינה, כי לא תופיע למשחק בסיבוב הראשון במונטריי, מקסיקו, נגד אנסטסיה פוטאפובה הרוסית, עד אשר כל הטניסאיות הרוסיות והבלארוסיות יוגדרו כטניסאיות נייטרליות, חסרות לאום. זה היה פתרון יעיל, אבל פלסטרי, זמני. עוד באותו טורניר התלוננה מרתה קוסטיוק, טניסאית מקייב, כי "לראות את הטניסאיות הרוסיות ממש מכאיב לי. זה בלתי מתקבל על הדעת. הדבר היחיד שהן יכולות לדבר עליו הוא הקשיים שיש להן להעביר את הכספים בגלל הסנקציות. הדבר היחיד שמציק לי זה אם הפציצו את הבית שלי או לא".
"אני מכיר את השחקנים הרוסים, הם נחמדים ואני לא רוצה לפגוע בהם", אמר בראיון אלכסנדר דולגופולוב, טניסאי אוקראיני שהגיע ב-2012 למקום ה-12 בעולם. "אבל אני חושב שכרגע ספורטאים רוסים צריכים להיות מוחרמים מכל תחרות". דולגופולוב אמר את הדברים בראיון ל-BBC כשהוא לבוש במדי חיל הרגלים בקייב, לשם חזר להגן על מולדתו ממקום מגוריו במקלט המס מונטה קרלו.
סרגיי סטצ׳ובסקי, טניסאי עבר אוקראיני שזכור בעיקר מהניצחון על רוג'ר פדרר בווימבלדון 2013, עלה גם הוא על מדים מיד בתחילת המלחמה, אבל הוא לא מסכים עם דולגופולוב. "השחקנים האלו לא הגיעו לאן שהגיעו בעזרת הלאום שלהם. הם הגיעו לשם בגלל התמיכה והעזרה מהמשפחה ובעיקר בעזרת הקרבה אישית בלתי נגמרת. רובם גדלו וחיים בחו"ל, ורובם מדברים נגד המלחמה, למרות שהם יודעים שפוטין לא מרשה בכלל לקרוא לזה מלחמה".
הטניסאי הרוסי, אנדריי רובלב, המדורג שמיני בעולם, שמתגורר כעת בספרד אבל התחנך וגדל במתקני אימונים ומרכזי הפיתוח הנהדרים לטניס ברוסיה (שנוסדו בעיקר בגלל אהבתו של בוריס ילצין למשחק), ניגש לאחר שניצח בחצי הגמר בטורניר דובאי למצלמת הטלוויזיה וכתב על העדשה: "לא למלחמה, בבקשה".
נסיון יפה. רק שווימבלדון זה סרט אחר.
תפוח אדמה לוהט
בניגוד לשלושת הטורנירים האחרים של הגראנד סלאם, שמאורגנים על ידי איגוד השחקנים, ווימבלדון מנוהל על ידי ארגון פרטי. מדובר בטורניר מתנשא ונבדל, עם קוד לבוש נוקשה, משחקים על דשא ולא נותנים זכויות שם על המותג. יש לכך יתרונות וחסרונות: כיוון שמארגני הטורניר ראו את הנולד וביטחו את הטורניר מפני מגפה, ווימבלדון היה הגראנד סלאם היחיד שבוטל בעת הקורונה. מצד שני, הוא היה הטורניר האחרון שהשווה את כספי הזכייה בין גברים לנשים.
בוריס ג'ונסון והממשל בבריטניה רצו למנוע בכל דרך את האפשרות שטניסאי או טניסאית רוסים ירימו את הגביע הקדוש ביום ההולדת המאה של הטורניר. הממשלה דרשה שכל טניסאי מרוסיה ובלארוס יחתום על הצהרה לפיה הוא או היא אינם מקבלים כספים מהמשטר או מחברות המזוהות עם המשטר, שהם אינם מייצגים את המדינה וכי הם מתנגדים לפלישה ולמלחמה.
למארגנים היה ברור שמדובר בתפוח אדמה לוהט. אף ספורטאי עם שכל ישר לא היה חותם על מסמך כזה ומסכן את עצמו ואת משפחתו. מי שלא היה חותם היה נתפס כתומך במלחמה. המארגנים יכלו לטפל בזה באלגנטיות: להפיל את זה על הממשלה ולתת לטניסאים לדעת שיש סיכוי (שאכן קיים) כי הממשלה לא תאפשר את כניסתם לאנגליה. המארגנים בחרו באפשרות הגרועה ביותר: הם הודיעו על החרמה כללית של כל הטניסאים מרוסיה ובלארוס, בתואנה כי הם לא רוצים לאפשר לפוטין להשתמש בספורט ובהשפעה והתהודה העצומה והגלובלית של ווימבלדון כדי לעשות יחסי ציבור לארצו ולמאמצי המלחמה שלו.
החשש אכן מוצדק: פוטין מבין את הכוח של הספורט לקדם אג'נדות ופרופיל. במצעדים הוא מקיף את עצמו בספורטאים, כפי שעשה אחרי הפלישה לקרים ב-2014. הוא השקיע מיליונים באירוח אולימפיאדות ואליפות עולם, וכפליים מכך כדי לנצח על הונאת סמים שערורייתית. פוטין חייב להיענש, יש על כך קונצנזוס. אבל פוטין שם קצוץ על טניס. מי שנענש הוא מדבדב ושאר הטניסאים.
"למי לעזאזל ההחלטה הזו עוזרת?"
התגובה להחלטת מארגני ווימבלדון לא איחרה לבוא, והיא הפתיעה הן בעוצמתה ובעיקר במי שבחרו הטניסאים לצדד. "זה לא פייר. מה הם יכולים לעשות בקשר לזה. אי אפשר להפיל עליהם את האשמה. ווימבלדון לקחו החלטה בלי שהממשלה הבריטית תכריח אותם", אמר רפאל נדאל. הצטרפו אליו בביקורת גם זברב, אנדי מארי וכמובן ג'וקוביץ'. כולם עשו זאת למרות שההחלטה עוזרת להם במאבק שלהם על תארים נוספים, בגלל ההדחה מהטורניר של המדורג השני בעולם, הרוסי דניל מדבדב. (פדרר, שלא ישתתף, נקט בעמדה השווייצרית ושתק). סטצ'ובסקי הגיב לנדאל: "מה הוגן בזה ששחקנים אוקראינים לא יכולים לחזור הביתה? שילדים באוקראינה לא יכולים לשחק טניס?".
רובלב טען שמדובר באפליה וכי הוא לא מבין איך ההשעיה מועילה במשהו. "היה הרבה יותר טוב אם היו תורמים את כספי הזכייה שלנו למטרה הומנית כלשהו. כל השחקנים נגד המלחמה, וכולם מקבלים עליה עונש", אמר. התאחדויות הנשים והגברים יצאו גם הן נגד החלטת השמיכה וטענו שווימבלדון לא צריכה להעניש אינדיבידואלים בגלל המדיניות והמעשים של ארצם. "ווימבלדון החליטו שאין סטנדרט אחיד לסבב. גרוע מכך, הם החליטו לקחת החלטה פוליטית ולערבב אותה במה שצריכה להיות החלטה ספורטיבית טהורה. בשבילנו, שאנחנו קהילה מאוד סגורה ולא גדולה של טניסאים, זה שבר גדול מאוד", הוסיף מישה זברב.
"זה מטורף", הגיב ג'וקוביץ', "אני ילד של מלחמה, ואני מבין היטב את הצלקות הרגשיות של מלחמה, אני לא יכול לתמוך בהחלטה הזו כי אין לאתלטים שום השפעה. תמיד כשמערבבים ספורט עם פוליטיקה משהו לא טוב קורה. במלחמות, תמיד האנשים הרגילים סובלים, וזה מה שקורה עכשיו".
"ווימבלדון רק רוצה להיראות טוב, אבל לא ממש לעזור. למי לעזאזל ההחלטה הזו עוזרת?", התבטאה בחריפות מרטינה נברטילובה. "טניס הוא ספורט מאוד דמוקרטי ואני לא רואה איך פוליטיקה יכולה להרוס אותו. עם כל הסימפטיה שלי כלפי האוקראינים, מדובר בצעד אחד יותר מדי שהופך את האתלטים הרוסים לקורבנות".
"אני לא יכולה לתמוך בחרם של ספורטאים רק בגלל הרקע הלאומי שלהם", אמרה בילי ג'ין קינג, "אנחנו צריכים להתרכז בתמיכה פיננסית והומניטרית באוקראינה".
הטניסאים האוקראינים בהווה ובעבר מבקשים חרם כללי על כל הספורטאים הרוסים. הם חושבים שהאתלטים הרוסים אינם מדברים מספיק כנגד המלחמה, והשתיקה שלהם היא בעצם תמיכה בהחלטות ובמעשים של ארצם. הטניסאית הרוסייה דריה קאסטקינה, בת 24 ומדורגת 26 בעולם, גילתה הבנה: "יש דברים קצת יותר חשובים בעולם, חיי אדם הם הדבר החשוב ביותר", הסבירה.
ספורטאים שמוחזקים כני ערובה
מדובר בהחלטה מדהימה, לא צפויה, בעיקר בגלל שווימבלדון יוצא מהבידוד שלו ולוקח פה עמדה פוליטית. אבל מדובר בצעד תקדימי מסוכן (שאיגוד השחקנים וההתאחדויות עוד יכולות לריב עליו, וגם שחקנים באופן פרטי). מדובר באפליה על רקע לאומי, והענשה של החולייה הכי חלש בכל החבילה הזו של ספורט ופוליטיקה, הספורטאים עצמם. הם שוב הנזק ההיקפי שנגרם כשהפצצות באוקראינה ממשיכות ליפול. גרוע מכך, זה תקדים שיכול להשיג את התוצאה ההפוכה: פוטין ישתמש בהשעיה הזו כדי להראות שהוא ועמו הם הקורבנות. הדוברים שלו כבר התבטאו בצורה כזו שהטניסאים הרוסיים הם בני ערובה והטורניר עצמו יהיה הקורבן. מדובר במטבעות לשון ששמים את הרוסים כקורבנות.
יש קונצנזוס לגבי זה שרוסיה היא הרעה, שאוקראינה היא הקורבן, שפוטין הוא הרשע שאחראי לרצח עם ופשעי מלחמה. ווימבלדון נמצאת בעמדה מחורבנת: או שהם רבים עם הטניסאים או שהם רבים עם בוריס ג'ונסון. הממשלה הבריטית איימה שלא תכניס טניסאים רוסים. האנגלים לא רצו להסתבך כמו האוסטרלים. הייתה יכולה להיות פה החלטה מכילה: סימפטיה עם האוקראינים ואמפטיה לטניסאים. כל מי שעסק בזה החליט שזה או זה או זה.
ההחלטה היא עונש כלפי אנשים פרטיים, קבלני משנה שרק נולדו במדינה, רובם לא גרים בה, לא מצביעים בה, ולא משלמים בה מיסים וכנראה שרבים מהם גם נגד המלחמה. בגלל הייחוד של הענף שלהם הם לא יכולים להתאגד. מדובר גם בהחלטה פילוסופית-אתית: האם אזרחים פרטיים צריכים לשאת באחריות על פשעים שמבצעת המדינה שלהם? האם אפשר להפריד ביניהם? האם מדבדב צריך לשחק טניס כשילדים מופצצים למוות בקייב וחיילים רוסיים עורמים קברי אחים?
אסור להפריד בין האזרח לבין מה שהמדינה שלו עושה. אסור שמדינה תהיה מכונת הכביסה של האחריות של אזרחיה. עונש על האזרחים יהווה תמריץ פוליטי וחברתי כדי לנסות ולהשפיע באופן דמוקרטי על מהלכי ארצם. ספורטאי הוא גם אזרח. להגיד על דברים כאלו שהם לא הוגנים זה קודם כל לא מוסרי: לא הוגן זה לקבל כדור בראש רק בגלל שאתה אוקראיני. וזה בעיקר פחדני: בחורה בת 20 שעובדת במקדונלדס סניף מוסקבה נפגעה מסנקציות, אז למה שהמיליונר מדבדב לא ייפגע מהם? "לא יכול להיות שרק 90 אחוז מהרוסים יסבלו מהסנקציות", אמרה אולגה סבצ'וק, טניסאית עבר וקפטן נבחרת הנשים של אוקראינה, "אף אחד לא אמור לקבל יחס מועדף, צריכה להיות אשמה כללית".
ואילו טניסאי העבר הרוסי, ייבגני קפלניקוב, אמר: "אני בשוק, זה מזעזע מה שקורה בעולם, אבל אתה לא מחזיק ספורטאים כבני ערובה. ווימבלדון הלכה צעד אחד יותר מדי, בעיקר כי כולנו יודעים מה הדעה שלהם על המלחמה. הם מתחרים עבור עצמם. ההשעיה שלהם, בניגוד לסנקציות הכלכליות או נגד האוליגרכים לא תזעזע את פוטין ולא תגרום לו להרהר לגבי כדאיות המלחמה. ההחלטה באה רק כדי להראות שהם עשו משהו. לא משנה אם המשהו הזה טוב או אפקטיבי. היה חשוב לעשות אותו".
ומה הצעד הבא?
טניס הוא ספורט גלובלי שמשוחק על ידי נוודים ספורטיביים שמייצגים בעיקר את עצמם, ולא את ארצותיהם. אבל לפלישות צבאיות, מלחמות ורצח עם יש דרכים לשנות כיצד אדם או ארגונים או טורנירים מגדירים את עצמם מחדש, או לפחות לוקחים פסק זמן מתפיסות ישנות. הדרישה של מארגני ווימבלדון משולה להחלטה לשים נוודים בגלות.
אבל זו החלטה אמיצה שיש לברך עליה, כיוון שהיא מוותרת על כארבעים טניסאים (כ-20 מהם ביחידים, ביניהם מדבדב ורבלוב וגם ארינה סבאלנקה וויקטוריה אזרנקה אצל הנשים) עבור החלטה עקרונית, מוסרית ואנטי מלחמתית.
אבל מדובר רק בצעד ראשון: עכשיו נראה את בוריס ג'ונסון מסרב כניסה של ספורטאים מסין, או מחרים את משחקי נבחרתו בקטאר בגביע העולמי הקרוב.
