היו ימים בהם משחק בין הפועל קריית־שמונה למכבי חיפה היה מתקיים, ובכן, בקריית־שמונה. איך חיינו פעם על הקצה. כיום קבוצת הכדורגל היא התזכורת היחידה לכך שפעם היה מקום כזה, קריית־שמונה. עצם המחשבה לחיות שם, ועל אחת כמה וכמה לשחק שם כדורגל לעיני אלפי אנשים, היא עד כדי כך בלתי מתקבלת על הדעת, שזה כבר לא נראה מוזר שקריית־שמונה משחקת את משחקיה בנתניה. קריית־שמונה נגד מכבי חיפה בנתניה, הגיוני להפליא. רק האוהדים של מכבי חיפה, שהיו ונותרו אוהדי מכבי חיפה, ואוהדי קריית־שמונה, שהיו ונותרו אוהדי קריית־שמונה, היו יכולים לשוות לטרלול מראית עין כלשהי של נורמליות.
ואז גם הם הוצאו מהתמונה. בצהרי המשחק הטיל פיקוד העורף מגבלות התקהלות חדשות, וכך התקבל מפגש בין מכבי נתניה להפועל חיפה באצטדיון בחדרה. אה, סליחה – קריית־שמונה נגד מכבי חיפה באצטדיון בנתניה. מה ההבדל? ששם משחק גיא מלמד, ופה משחק דיא סבע? מה זה משנה, אם אין מי שיראה? כדורגל הוא אבסורד, משום שבניגוד לכל תחום אחר, ככל שמזקקים את המהות שלו, ומותירים ממנו רק 11 שחקנים נגד 11 שחקנים, כך משמעותו פוחתת. זו התפאורה, והעניין שמייחסים למשחק רבים שלא היו יודעים מה לעשות אם כדור היה מתגלגל לרגליהם, שמאפשרים את החשיבות שלו.
כל כך שקט שם, באצטדיון שאין בו קהל, שזה הופך רועש מדי. לפתע שומעים כל צעקה של דולב חזיזה לוויטאל אנסימבה, כל זעקת "צא!" של שי ברדה לעברו של מוחמד אבו־רומי. מה שמתקבל הוא ריב של שעה וחצי. משחק בלי קהל חושף את הקרביים של הכדורגל, שיש סיבה שהם נסתרים. כדורגל בלי קהל זה גוף בלי עור. ואפילו שהקורונה והחיים המתמשכים בצל איום הטילים אמורים היו להרגיל את הכדורגל הישראלי למשחקים בלי קהל, וגם אם סרגל הענישה המעוות של בית הדין והאובססיה שלו לרדיוסים צריכים היו כבר לנרמל משחק ביתי של קריית־שמונה בנתניה, לפתע זה נראה, ובכן, כל כך מיותר, כל כך מוזר.
בנסיבות הללו גם הבכורה של סברינה איבדה מחגיגיותה, וזה בלי קשר להופעה הפושרת שלו. אבל עוד יבואו ימים – הם חייבים לבוא – ובהם קריית־שמונה תארח את מכבי חיפה לעיני קהל במגרש הכי צפוני בליגת העל, ואולי אפילו בזמנם של סברינה ומתיאס נהואל, ואפשר יהיה לייחס איזושהי חשיבות לכך שלמכבי חיפה יש שני שחקני כנף בעלות של ארבעה מיליון יורו. האם הם שווים את הסכום? עוד נדע יום אחד. בכדורגל בלי קהל שום דבר ממילא לא שווה כלום, אבל אם יש משהו ששווה פחות מכלום – זו ההגנה של עירוני קריית־שמונה.
מקצועית, זהבי ראוי לספסל
ערן זהבי לא יכול לשחק במכבי ת"א, לפחות זה מה שז'רקו לאזטיץ' חושב אם בכל משחקיה החשובים העונה העדיף על פניו את דור תורג'מן (הפועל באר־שבע, המשחק הראשון מול באצ'קה טופולה, בראגה). על משחקי המעגל השני שבהם העניק לו את ההזדמנות הוא לבטח מתחרט. זהבי פתח בהרכב מול מכבי פ"ת והפועל ירושלים, מהקבוצות החלשות בליגה, וזה נראה לא טוב. אתמול, מול עירוני טבריה, זה נראה עוד פחות טוב מלא טוב.
כשהוא לא משחק, זה מוזר. כשהוא משחק, זה עוד יותר מוזר. לזהבי זה בטוח לא נעים, להפוך כך בן רגע מזה שאין לו מחליף לזה שאפילו לא מחליף, אבל כרגע הסיבה היחידה שהוא משחק זה שלא נעים ממנו. מקצועית, הוא לא ראוי לזה. חברתית, אנושית, היסטורית – בהחלט מגיעות לו הדקות. עם הזמן יקרה אחד מהשניים – זהבי יתאושש וירוויח את הדקות בזכות, או שלאזטיץ' יפסיק לדפוק חשבון לערך בוויקיפדיה.
לא צריך למהר ולחרוץ שזה סוף הסיפור. בסך הכל, ואחרי הכל, מדובר בשלושה משחקי ליגה בהם פתח בהרכב ולא כבש. בעונה שעברה היו רצפים של שישה וחמישה משחקים כאלה וזהבי סיים כמלך השערים בצוותא. זה לא תקדים שזהבי לא פוגע, אבל זה כן חדש שהוא פגיע. בדקה ה־71, בזמן שמחוץ לקווים כבר המתין אלעד מדמון בנקודת החילופים, יצא הכדור לחוץ בצדו השני של המגרש. זהבי הפנה את המבט לאחור, כמו אדם שמרגיש שמישהו רודף אחריו ועוד רגע ישיג אותו. הוא צדק. כעבור שתי דקות הוחלף. הוא מעולם לא הביט לאחור, לא הייתה סיבה. זו הנקודה הנמוכה ביותר שבה נמצא זהבי, אולי, מאז חזר מפאלרמו לישראל לפני 11 שנים וחצי. מפה יש הרבה לאן לעלות, ומעט לאן לרדת. אנחנו לקראת הריקוד האחרון, או הישיבה האחרונה.
זאת בית"ר ירושלים
בגיל 32 וחצי, אפשר כבר להעריך בוודאות די גבוהה שדור מיכה לא ישוב להיות מי שהיה לפני שש שנים, כשזכה בתואר שחקן השנה. אבל גם אם אין לו עוד את האפשרות לשחק טוב באופן עקבי על פני עונה מלאה, עדיין קיים הסיכוי שהוא יופיע מאי שם וייצר רגעים בודדים יוצאי דופן. למזלו של מיכה, הוא משחק בעמדה שבהגדרה לא דורשת מהמצטיינים בה להיות טובים לאורך זמן, היות ובפעולה אחת טובה שלהם הם פותרים בעיות שנוצרות במשך 90 דקות. כך קרה בדקה ה־54 מול בני ריינה, כשמסירה שלו ביטלה שלושה שחקנים והעמידה את מיירון ג'ורג' עם הכדור במקום שאפילו לו, שלעיתים נדמה שהוא מתנגד לשערים מטעמי מצפון, לא היה את הפרצוף להחמיץ. רק במחזור הקודם ירדן שועה סיפק מול מכבי נתניה מסירה שנדמה שהתחילה וגם סגרה את התחרות על בישול העונה, והנה היא כבר נדמית לטכנולוגיה מיושנת.
התרומה של מיכה לניצחון הגדול של בית"ר על ריינה, קבוצה שגם מכבי חיפה יורקת מולה דם ואחרות מפסידות לה בלי קרב, היא מעודדת במיוחד היות ויש בה כדי להעניק לברק יצחקי את התשובה לשאלת הליבה של בית"ר העונה – האם היא יכולה ללכת עד הסוף. לא במובן של מאבק על האליפות (לא יקרה), אלא במובן של התמסרות מוחלטת לאופי של הסגל שלה, לא להסס לנסות להגשים במלואה את ההבטחה שלה. כן, בניגוד לחשש שהרס לה מול טבריה עם ספסולו של שועה, אפשר גם שועה, וגם מיכה, וגם ג'ורג', וגם פטריק טוומאסי, ואם צריך אז גם עדי יונה, ולא רק שהשמיים לא יפלו, הם אפילו יתבהרו. בליגה שבה יש חמש גרסאות שונות של הפועל חדרה, בית"ר חייבת להיות הבית"ר היחידה.
פורסם לראשונה: 01:30, 30.09.24
