הכותרת "ישראל חייבת לנצח את רומניה" שאותה אנחנו רואים בלי הפסקה בימים האחרונים היא קצת מטעה. אפשר להבין ממנה שניצחון יביא אותנו ליורו, או לכל הפחות יגרום לכך שהכל יהיה ברגליים שלנו. אבל האמת היא שגם אם ישראל תנצח - היא תהיה תלויה בתוצאות של משחקים אחרים. וכאן טמון הכישלון שלה בקמפיין הנוכחי, לפחות עד עכשיו.
הרי גם אם ישראל תביס את רומניה, אף אחד לא מבטיח לה שבמחזור האחרון רומניה לא תנצח את שווייץ. למרות זאת, כבר החלטנו שזה מה שיקרה. בנבחרת מדברים על המשחק נגד רומניה כעל "גמר", כי מחשבה יוצרת מציאות ואם ממש נאמין שהמשחק מול רומניה יקבע הכל - אז אולי זה מה שיקרה. כשהמציאות לא מסתדרת לכדורגל הישראלי, תמיד מתחילים לדבר על "תסריטים". כרגע, כולנו חיים בפנטזיה מתוקה שהכל בידיים שלנו כי "התסריט ההגיוני" הוא שרומניה לא תנצח את שווייץ במחזור האחרון.
לאף אחד לא נעים לקלקל את התסריט ולהגיד שעד עכשיו הנבחרת לא השיגה אף ניצחון הירואי או הראתה יכולה טובה ועקבית למשך 90 דקות. לווילי רוטנשטיינר היה את ה-2:5 על אוסטריה, לחזן ובניון עדיין אין ניצחון גדול שהם יכולים להתגאות בו. את הניצחונות הדחוקים על בלארוס ואנדורה עוטפים במחמאות על "רוח לחימה". כשמפסידים לקוסובו אז מאשימים את כר הדשא, כשמנצחים בדקה ה-90 את בלארוס לא אומרים תודה למזל - אלא מדברים על "אופי". מרוב דיבורים על אופי, שכחנו לשחק כדורגל.
מלבד כמה דקות מול רומניה ושווייץ, לא ראינו שום דבר חדש מנבחרת ישראל. אין כאן שיטה, יש כאן הרבה התלהבות. בדיוק כמו בימים של וילי רוטנשטיינר ואנדי הרצוג. וגם המון טעויות בהגנה, כמו שראינו אצל הצוות האוסטרי. למרות שהסגל על פניו טוב יותר מזה שהיה לפני שנתיים, למרות שהיריבות מאוד חלשות - נבחרת ישראל נותרה פחות או יותר אותה נבחרת. רק שהפעם יש לה גב תקשורתי רחב, אז היא מקבלת פחות ביקורות מבעבר.
אפשר רק לדמיין מה היה קורה בישראל אם רוטנשטיינר היה מאשים את הדשא בהפסד לקוסובו. גם מול שווייץ לא היה כדורגל גדול בלשון המעטה, למרות התוצאה הסבירה. התיקו שהושג ברגע האחרון הראה יותר על החולשה הבלתי נתפסת של שווייץ בקמפיין הנוכחי, מאשר על עוצמה ואופי ישראלים.
אם רוצים לנצח את רומניה, צריך לשחק כדורגל טיפה יותר חכם ממה שראינו עד עכשיו. לנבחרת הזו לא חסר אומץ. חסרה לה שיטה מסודרת. לזרוק את כל החלוצים לדשא כשאתה בפיגור זאת לא שיטת משחק. אפשר לגנוב ניצחונות פה ושם, וזה קרה לנבחרת בקמפיין הזה כי המזל הולך איתה - וגם זה היה נגד נבחרות חלשות ממנה. אבל בסופו של דבר היא מוצאת את עצמה תלויה בתסריטים כאלה ואחרים, בבית שהיא אמורה לעלות ממנו.
המשחק הערב הוא ההזדמנות האחרונה להראות נבחרת ישראל אחרת. עד כה, הטבלה לא מתרשמת מהדיבורים במסיבות עיתונאים על שינוי. אווירה טובה זה נחמד, אולם תוצאות תיקו מכובדות לא יביאו אותנו לטורניר גדול. מתישהו צריך לנצח, והזמן הזה הוא עכשיו. אלון חזן ויוסי בניון הם כמו סטודנטים שחיכו עם ההגשה של העבודה המסכמת עד לרגע האחרון. הרגע הגדול הגיע - וישראל לא נראית מוכנה אליו. נקווה שבניון וחזן מתכננים הפתעה.
